יום חמישי, 22 ביולי 2010
יום ראשון, 29 בנובמבר 2009
נסים קריספיל - קירגיסטאן ומערב סין - רשמי מסע
טיסה נינוחה בחברת התעופה הטורקית. לאחרונה אני פוקד אותה תכופות. הדיילים נוהגים לחלק לנוסעים תשורה בדמות נרתיק קטנטן ובו גרביים, רטיות לעיניים ומחליק פלסטי המסייע לכף הרגל להחליק לנעל. כיוון שאני לא נוטה להירדם בטיסה ונועל סנדלים, הרי שלדידי, ערכה זו אינה מעלה ואינה מורידה למעט הגרביים שהתגבבו לכדי ערימה והן משרתות אותי במסעותיי.
חניית ביניים באיסטנבול. עולם כמנהגו נוהג. השדה הומה אדם. ערב רב של מלוכסני עיניים. שחורים, לבנים ומולטים. אלה יוצאים, אלה נכנסים ואלה ממתינים. חלקם טרוטי עיניים ונעדרי חיוניות מבילוי ממושך באוויר וביבשה,
טיסת ערב שמגמת פניה מזרחה אל החושך. ושוב אותה חברה, אותו נרתיק, אותן גרביים ואותו תפריט. 6 שעות של טיסה. זה המקום היחידי שבו כופים עליך לשבת שעות רבות על אותו מסעד ולהרהר בינך לבינך ובין שמים לארץ. 01:30 נחיתה בבישקייק בירתה של קירגיסטאן.
כל מה שהלב מייחל לו אחרי חצות, זה להניח ראש על כר, אבל הבירוקרטיה אינה מניחה לך. צריך אשרת כניסה. הזרים אצים רצים לדלפק האשרות, ממלאים טופס ומגישים אותו למלוכסנת עיניים שישיבתה שפופה ודדיה הגדולים נחים בלי משים על ערימה מתגבהת של דוקומנטים. אמרו לנו בארץ שהנפקת וויזה בשדה עולה 35$. שופעת החזה העלתה את המחיר ל-70$ ולמי יש כוח בשעה זו של הלילה להעיר ולהאיר את עיניה.
ביציאה מהשדה, עטים עליך נהגי מוניות ורכבים פרטיים הנוהגים כמוניות. לקחתי את הראשון שבא לקראתי. למזלי, הסתבר שהוא דובר אנגלית טובה. גלגלנו שיחה על אסלאם ורמדאן ושאלתי אם הוא צם. למרבה ההפתעה השיב לי שלדאבון ליבו ולשמחת בטנו , הוא לא צם ואף אוכל יותר. כדי לספוג ולהטמיע לתוכי תרבות חומרית וחיי יום יום, אני נוטה ללון בבתי מקומיים, או בדירה מושכרת. באהא הנהג עטה על המציאה והגה בינו לבינו איך הוא גוזר קופון בגין תיווך.
נמצאה דירת שני חדרים, סמוכה למרכז. בעלת הדירה הופיעה חיש קל. דירה בקומפלקס עלוב של מבנים סובייטים שנבנו ללא משובה אדריכלית. הריהוט, השטיחים והטפטים נשאו חותם של דורות, אבל מי שת ליבו לעובדה כשהשחר עומד להפציע. ניטש וויכוח על המחיר. סיכמנו על 30$ ונפלתי שדוד למיטה.
בוקר יום שני התעוררתי לקול חיכוך של מסבי רכבת במסילה שנשמע כיבבה ארוכה. הסתבר לי שהדירה ששכרתי נשענה על המסילה. ומאז שנתי הייתה כרוכה בלוח הזמנים של הרכבות הנכנסות והיוצאות.
את מה שנותר מהיום החלטתי להקדיש לחצר האחורית של בישקייק, לשווקים אוש בזאר – Osh Bazaar ו- דורדוי בזאר – Dordoi Bazaar . אוש בזאר נמצא בין הרחובות קיבסקאיה בישינאליבה Kievskaya – Beishenaliva . נחשב לגדול שבבזארים. ניתן להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות הטרולי באס ושרות המיניבוסים. שניהם נעים בכל שעות היום ממרכז העיר לאוש בזאר. הוא מקורה ברובו . החלק האטרקטיבי והססגוני שבו הוא שוק הירקות, הפירות והתבלינים. הירקות והפירות ערוכים על דוכנים המסודרים שורות שורות. לצידם הפירות היבשים וירקות העונה. בולטים בנוכחותם האבטיחים, המלונים והמשמשים. דוכני התבלינים סדורים כעין פירמידה. במרכז תא התבלין עומדת כוס גדושה , המשמשת גם כמידת משקל. לצד התבלינים יש שקיקי בד המכילים סממני מרפא : עשבים, מינראלים ובעלי- חיים. בין דוכני הקטניות לדוכני הירקות יש את כדורי הגבינה היבשה המאכלסים שקים. בין לבין יש את מוכרי הכבושים והדבש. שעות הבקר ואחה"צ נחשבות לשעות העומס. היזהרו מכייסים . נוכחותם של תיירים וזרים בשוק , בולטת. הכייסים מאתרים את היעד, לומדים לזהות את נקודות התורפה שלו, ובשעת כושר הם עטים עליו ומכייסים אותו. הפאוץ' הנחגר מסביב למותן, הוא דבר של מה בכך עבורם. עבדכם הנאמן שנשא עליו פאוץ' שכזה כוייס בשעה שעסק בצילום. למזלי , זה הסתכם ב- 100$ . ביציאה מהשוק ציפתה לי חוויה לא פחות מרנינה. שוטר מקומי ושני סדרני שוק שהיו לבושים מדים, קראו לי ובקשו שאציג דוקומנטים. הצגתי את הדרכון והם הורו לי לבוא הצידה. כיוון שאני מורגל בבדיקות שכגון אלה במדינות העולם השלישי שתכליתם לשדוד את כספו של התייר. נפחתי חזה, הפגנתי נוכחות וסיננתי מבין שיני קללות רוסיות עסיסיות. לשמע הקללות העסיסיות וצעקות השוטרים התקהלה סביב האירוע עדת סקרנים. השוטרים הבינו שהם נקלעו לסיטואציה מביכה, כשקהל הצופים מצדד תמיד בתייר המסכן. והסתלקו. אל תתפתו לשתף פעולה עם נוכלים המתחזים לשוטרים שכדי להעצים את תחושת החרדה של התייר והאמון בהם כשוטרים , מצרפים לחבורה שוטר אמיתי שמקבל את חלקו היחסי בשלל. יש להפגין נחישות מול השוטרים, לצעוק ולקלל אותם (גם בעברית) כדי ליצור מהומה והתקהלות שתסייע לכם לצאת בשלום מהאירוע ובשום אופן לא להתפתות וללכת אחריהם למקומות המרחיקים אתכם מעיניהם הפקוחות של הציבור. ראו הוזהרתם.
למרות החוויה המסעירה שאירעה לי בבזאר של אוש, החלטתי לבקר גם בבזאר של דורדוי המכונה בפי המקומיים גם בשם "טולשוק" – Tolchok . הוא שוכן 7 ק"מ צפונית ל – יוסוף עבדאראקמנובה- מוסקובסקאייה. Usup Abdrakmanova – Moskovskaya . כשמיניבוסים ומוניות נוסעים אליו מכל נקודה בעיר בתדירות גבוהה. הסתבר לי שהוא ענק יותר מהבזאר של אוש. השוק הזה , הוא עיר ענקית וצפופה עד להחריד. אתה מוצא שם את כל מה שאתה צריך לביית ולהלבשה. הוא בנוי גילדות גילדות . של מוכרי נעליים, הלבשה תחתונה, כובעים, פרוות, כיסויי מיטה, ווילונות, שטיחים, עבודות יד והכל במחירים הזולים ביותר בעולם. רוב הסחורה המוצעת כאן מגיעה מסין השכנה. נהרות אדם נוהרים לשוק הזה ויוצאים ממנו. וגם אם לא תרכשו בו מאום, החוויה שתעברו שם תהיה לא פחות מסעירה מהחוויה שאירעה לי עם השוטרים המתחזים בבזאר של אוש.
את היום השלישי הקדשתי לשוטטות בלב העיר בישקייק. את הבקר התחלתי בבית חב"ד. (רחוב Suymbaer 193) הקדמתי לבוא. בשולי העיר בישקייק וגם בליבה, אתה פוגש עדיין בנחלות שנותרו מהשלטון הסובייטי. מעין שכונות הנראות ככפר פסטוראלי בלב העיר. השטח עליו בנוי בית חב"ד. הוא נחלה שנרכשה בימי זוהרה של הקהילה היהודית בבישקייק. שער ברזל מאובטח ומצלמה המותקנת לצידו.שומר מקומי פותח את השער. המיתחם ומה שיש בו מתאפיינים בעליבות רבה. סככה מרכזית ובה ספסלי עץ שראו ימים יפים יותר. לצידה בית הכנסת ששימש בעברו כבית נחלה. אולם אורכי. בקיר המזרח , ההיכל, לצידו אולם כנסים קטן ונשען עליו מטבח, המשרת את הקשישים וחסרי היכולת המבלים כאן את מחצית היום ונהנים מארוחה חמה. ר' אריה 0772325548, הגיע אחרי השעה 09:00 . צעיר לימים. סיפר לי מעט על תולדותיה של הקהילה. להערכתו, היא מנתה בימי זוהרה כ-30 אלף יהודים. רובם עסקו במסחר וחלקם היו בעלי מלאכה מסורתיים. הרב ציין שלאורך כל הדורות , היהודים חיו בביטחה ובשלום עם שכניהם. למרות שהמדינה היא מוסלמית, לא היו כאן גילויי שיטנה גם בתקופה שבה התרחשו בארץ אירועים שיכולים היו להלהיט יצרים . טיפין טיפין החלו להגיע קשישים יהודים למיתחם.
מוזיאונים ומרכז העיר
המוזיאון להיסטוריה קירגיזית. נמצא לא רחוק מכיכר Ala-too פתוח בימים שלישי – שבת מ-10:00 עד 19:00. אף שחלק חשוב משכיות החמדה ששכנו במוזיאון הועברו בתקופת השלטון הסובייטי לרוסיה, ניתן עדיין לספוג ממה שנותר נתח של היסטוריה ותרבות קירגיזית. הוא נחשב לאחד מהמוזיאונים הגדולים והחשובים של מרכז אסיה . הכיתוב וההסבר הנלווה למוצגים נכתב בשפה הקירגיזית ובשפה הרוסית, כך שמי שרוצה לעמוד על טיבם של המוצגים ואינו בקי בשפות הנ"ל, יידרש לעזרתו של מדריך מקומי. המוצגים הקדומים ביותר הם ציורי סלע מהאלף הראשון והשני לפנה"ס שנתגלו מערבית לעיר נארין - Naryn ובעמק צ'ואי - Chui .לב העיר שופע כיכרות ופארקים. כיכר אלא טו , "הבית הלבן" - בניין הפרלמנט, פארק פנפילוב – Panfilov .פארק ארקנדיק – Erkindik , ברחוב פושקין שוכן התיאטרון הרוסי לדראמה. בסמוך לו פארק Dubovy
יום רביעי: נסיעה לשמורת הטבע אלא ארצ'ה – Ala Archa .45 ק"מ מבישקייק העיר. אחת מפנינות הטבע היפות של קירגיסטאן. העמק ומה שסביב לו הוכרזו על-ידי השלטונות כשמורת טבע לאומית כבר ב-1976. הרכסים העוטרים לשמורה מתנשאים לגובה של למעלה מ-4000 מ' ופסגותיהם מושלגות רוב ימות השנה. בשמורה נמנו למעלה מ - 160 בעלי חיים ו- 800 מינים של צמחים. ביניהם כאלה שהם אנדמיים לשמורה. העונה הטובה ביותר לטייל בשמורה היא באביב המתעורר. מדרונות ההרים וגדות היובלים המתנקזים לעמק מתכסים בשפע של פריחה. שער הכניסה לשמורה נמצא כ-10 ק"מ מעל לכפר קשקה סו– Kashka Suu . הכניסה בתשלום. משם , נסיעה של כ-12 ק"מ מביאה אתכם אל המבנים ששרתו פעם משלחות טיפוס שהגיעו לכאן בתקופת השלטון הסובייטי והיום הם שינו את ייעודם והפכו למסעדות ולבארים. הרכב חונה בחנייה הסמוכה למסעדות ומשם השילוט מנחה אתכם למספר מסלולי הליכה וטיפוס. קחו בחשבון שמזג האוויר עלול להשתנות בבת אחת. משעה של שמיים בהירים ושמש זורחת, לשמיים קודרים ולגשמים עזים. קחו אתכם בגדים בהתאם, מים ומזון. הדרך המובילה לכל המסלולים, מהודקת בקטע הראשון שלה בשכבת אספלט. צעידה של 200 מ' לערך על השביל המהודק מביאה אתכם אל קבוצה של עצי ברוש עתיקים, על העצים תלויים סרטי בד וסמוך לגזע מונחים שטרות של כסף. העצים הפכו לקדושים , אולי מכורח עתיקותם. המקומיים קושרים סרטי בד על ענפיהם ומבקשים בקשות ויש המעניקים לעץ תשורה בצורת כסף.
נסיעה לאיסאק קול Issyk Kul -, דרך עמק צ'ואי – Chui , אחד מהעמקים הרחבים והפוריים ביותר בקירגיסטאן. לצד הדרך ניתן להבחין בגידולים עונתיים. עצי המשמש עמוסי פרי. לצד הדרך גם רוכלים ובעלי בתים המציעים למכירה תפוחים ומשמשים. גם התירס נמצא בשיא הבשלתו. נשים עורמות חציר בשדה והמאחרים קוצרים את שדות הדגן.60 ק"מ מזרחית לבישקייק הדרך מתפצלת ליד העיירה טוקמוק – Tokmok הנחשבת לבירת עמק צ'ואי ומשמשת היום עורף חקלאי ואדמיניסטרטיבי לכפרי העמק . במאה ה-18 החזיקו בה הח'אנים הקוקנדים חיל מצב אשר חלש על דרך המסחר שהובילו בה סחורות מקשגאר לטשקנט . היא נהרסה בשיטפון שפקד אותה ב- 1878 . בעיר יש מוזיאון ( ברחוב טרייסינה –Tryasina 146 ) בו מוצגים ממצאים שנחשפו באזור כמו כדי יין, ציורי סלע שנמצאו בעמק אלא ארצ'ה – דרומית לבישקייק. כלים פרהיסטוריים וממצאים שנחשפו בחפירות בוראנה הסמוכה. התפצלות הדרך ימינה , מובילה לכפר בוראנה השוכן בלב עמק צ'ואי הפורה כ-7 ק"מ מדרך המלך. מלב הכפר יוצאת דרך שאורכה כ- 6 ק"מ, המחברת את הכפר לאתר בוראנה . מקור השם בוראנה כנראה בשפה הטורקית והוא נגזרת של המילה מונרה (מינרט), כינוי למגדל גבוה או צריח של מסגד. זה מה שראו הקדמונים בשעה שהגיעו לעמק. המגדל הנוכחי שוחזר ונבנה מחדש על בסיסו של המגדל העתיק. בנייתו הסתיימה ב-.1974 והוא מתנשא לגובה של 45 מ' . המגדל המקורי שנבנה ב 960 לספירה ציין את מיקומה של העיר בלאסגון Belasagun – ששכנה על דרך המשי הקדומה. מדרגות ברזל מעלות את המטייל אל שער הכניסה למגדל. השער נעול, אבל המפתח נמצא אצל המשפחה הגרה ליד המוזיאון., גרם מדרגות תלול עד להפחיד מעלה אותך אל מרומי המגדל. משם נשקפת תצפית מרהיבה על כל העמק. סמוך למגדל נמצא התל עליו שכנה העיר בלאסגון. מתחתיו משתרע שדה הזרוע בכ-80 אבני מצבת שרובן מסותתות בתבנית ראש אדם, על חלקן חקוק כתב ערבי. יש המייחסים אותן למאות ה 6 - 10 בהן שלטו שושלות הח'אנים הטורקיים. וזו הייתה הדרכ שבה הנציחו את גיבוריהם שנפלו בקרב.
הקירגיזים החדשים שלא הבינו את פשר בנייתו של המגדל הגבוה, נוטים לספר את האגדה הבאה בנוסחים שונים, כיד הדמיון הטובה עליהם. הם מספרים על מלך שחי בעיר בלאסגון הקדומה. למלך הייתה בת יפה וחכמה. המלך חרד עד מאוד לחייה והרעיף עליה הרבה אהבה וחום. יום אחד הוא הזמין לארמונו את כל הנשים שנשאו בתואר "מגדת עתידות" שיחזו את עתידה של בתו. כל הנשים למעט אחת, סיפרו למלך על עתידה המזהיר. מגדת העתידות היחידה שלא החזיקה בחיזוי של חברותיה סיפרה למלך שבהגיע הנסיכה לגיל 16 היא תיעקץ באורח מסתורי על-ידי עכביש ארסי ותמות. המלך שחרד לבתו היחידה ציווה על עבדיו לבנות מגדל שראשו מגיע השמיימה. הוא שיכן את בתו בחדר מפואר שבנה בראש המגדל, הרחק מרמשים ומעין רעה. בתחתית המגדל הוא בנה מרתף, אליו השליך את מגדת העתידות המרשעת שחזתה את מות בתו היחידה. בהגיע בתו לגיל 16 שלח לה המלך מגש זהב עמוס פירות. כשהרימה הנסיכה את המגש היא צנחה לארץ ומתה. המלך שבא לבדוק אם עכביש היה הגורם, נעקץ ומת אחריה.
צפונית מזרחית למגדל, שוכן מוזיאון קטן וצנוע ובו מוצגים שנחשפו בחפירות בוראנה ובעמק צ'ואי .וכן פינה המנציחה את יוסוף בלאסגון, אחד ממשורריה הנערצים של קירגיסטאן. המשורר יוסוף בלאסגון נולד בעיר בלאסגון ב- 1015 לספירה. ומה ששרד מיצירתו הגדולה הוא קובץ שירים הנושא את השם האויגורי "Kutadgu Bilig " – כתבים בדרך אל האושר. מדריכה מקומית דוברת אנגלית טובה הנמצאת באתר דרך קבע, תשמח לערוך לכם סיור הכרות עם המוזיאון.
מבוראנה עשיתי את הדרך חזרה עד לדרך המלך בישקייק-תוקמוק. הדרך מתחילה לטפס בהר אל תוך עמק בום – Boom הצר, עוקבת אחרי נהר צ'ונג קמין – Chong Kemin, העמק הולך וצר עד שלפתע הוא נפתח לנופו הקסום של אגם איסאק קול המנמנם לו בתוך חגורה של הרים שפסגותיהם עטורות שלג עד. איסאק קול האגם והמחוז משתרעים על-פני 44,000 קמ"ר ומיושבים על-ידי חצי מליון תושבים. האגם שוכן בגובה של 1608 מ' והוא נחשב לאגם השני בגודלו בעולם באגמי ההרים. עומקו 702 מ'. אורכו בחלק הצפוני מגיע לכדי 182 ק"מ ורוחבו 61 ק"מ. מינראלים הנשטפים מפסגות ההרים עם זרימת הנהרות לאגם, ממליחים את מימיו והופכים אותם לבלתי ראויים לשתייה ולהשקייה. אף שאתה מוצא חנויות ומסעדות רבות המציעות לך מדגי האגם, מלוחים, מיובשים או טריים,אין זה אומר שהאגם שופע דגה. עד 1948 דגו בו סירות ואוניות ללא בקרה. אוכלוסיית הדגים נתמעטה עד כדי סכנת הכחדה. פיוטר סמיונוב המצביא הסובייטי שהגיח לאגם עם צבאו ב-1850 דג באותם ימים טונות רבות של דגה עם פצצות עומק שהצבא השליך לאגם .צפונית לאגם, מגיחה ראשונה העיירה בלאח'צ'י . עיירה אפורה ומנומנמת, תחנת דרכים למי שמבקש להחליף כוח ולהתרענן מנסיעה ארוכה, בטרם יטבול את גופו באגם. גם אני עצרתי ב"וואגזאל" – תחנת המוניות והאוטובוסים של בלאח'צי ומשם עליתי על מונית עד לחוף הציורי של הכפר טאמצ'ה השוכן כ- 40 ק"מ צפונית לבלאח'צי. הדרך הנוסעת על קו האגם חוצה כפרים רבים, היושבים ברצף זה לצד זה. כולם עסוקים בקטיף יבולי התפוחים והמישמש. פניה ימינה מובילה לחוף הציורי של הכפר טאמצ'ה, 1 ק"מ מקו המים.קבעתי את משכני בביתה של משפחת כפריים מקומית. שבעונה זו מארחת בחצרה תיירים רבים המגיעים מבישקייק ומארצות שכנות. חדרון, או יותר נכון כוך קטנטן, מיטה. נקי ומסודר. שרותי צליפה בחצר המשרתים את כל הנופשים וגם מקלחת. בגן עצי תפוח ומישמש, וורדים וצמחי תבלין. בתי החקלאים השוכנים לאורך הרחוב החוצה את הכפר ויורד אל הים, הפכו זה מכבר לבתי ארוח ומסעדות. פרנסה יפה המכבדת את בעליה, אבל החיים סביב היחידה החקלאית ממשיכים בדרכם. המסעדות המקומיות מציעות כאן שורבה- מרק בשר חריף, שישליק, בשר, תפוחי אדמה וממולאים – פורוזקי .התיירים צלו את גופם על-שפת האגם וחלקם טבלו במים, או השתעשעו בסירות דיווש. המים היו קרים מדי גם לאחד כמוני שנולד לחופי האוקיאנוס האטלנטי הקר. כל התענוג לרבות ארוחת בקר שהייתה מורכבת כהרגלם של המקומיים משלוש ביצי עין עלה כ- 400 סום. בחיי היום יום שלי , אני נמנע מלהתקרב לכל מאכל שיש בו בצים וכאן אני מקבל אותן במנות גדושות. החוף הצפוני נעשה צפוף משנה לשנה. מלונות, בתי הארחה וכפרי נופש נבנים בו חדשים לבקרים. כדי למצוא היום מקום פנוי לשהות בו בעונת השיא של תיירות האגם, עליך להזמין מקום שנה מראש.הכביש החדש הנסלל בין אלמאטי – בירת קזחסטאן לחלקו הצפוני של האגם, ושדה התעופה החדש שנבנה ליד הכפר טאמצ'י יהפכו את פנינת הטבע הזו לנגישה יותר ויזרימו אליה מאות אלפי תיירים. תנופת הפיתוח העצומה , עתידה גם להרוס את האיזון האקולוגי ולפגוע במשאביו הטבעיים. יש לציין שבתקופת השלטון הסובייטי, הייתה לאגם עדנה. הרוסים הקפידו שלא לפגוע במשאבי טבע והגבילו את הדייג במימיו. המלונות היחידים שקלטו תיירים במרחב האגם כונו בפי הרוסים "סנטוריום", מעין בתי הארחה צנועים ששרתו בעיקר את הקצונה והפקידות הרוסית שבאו להתארח כאן עם משפחותיהם.
למחרת היום המשכתי לאורך הדרך הצפונית המקיפה את האגם לכיוון העיר קראקול. כעבור 40 ק"מ עשיתי עצירה בעיירה צ'ולפון אתא. עיירה ציורית ומלבבת המושכת אליה תיירים רבים. מרכזי מסחר חדשים, חנויות לממכר עבודות יד מקומיות ותוצרת חקלאית. פעם, בתקופת השלטון הסובייטי, השלטונות היו משגרים לכאן אתלטים שיתאמנו במחוזות העיירה, כדי שיתרגלו לריצה בגבהים. דרך עפר חוצה את העיירה ומטפסת למוזיאון הפתוח (2 ק"מ ממרכז העיירה). מרחב עצום המכוסה באבנים שהתגלגלו לכאן בעבר משולי ההרים הצפוניים של רכס אלא - טו. על האבנים שנתכסו בפטינה שחורה- חומה, ציירו להם נוודים קדומים במאה השישית לפנה"ס, באמצעות אבנים או כלי מתכת. דפיקות באבן או במתכת על שכבת הפטינה, חושפות את השכבה הבהירה שמתחת. חלק מהציורים נשתמרו הטב ובהם הביעו הנוודים שחיו כאן בעבר הקדום, סצנות מחיי היום יום , בעיקר סצנות צייד של בעלי חיים. משלחת גרמנית שחשפה את האתר, סימנה באמצעות חיצים את השבילים המובילים למוקדי הציור המעניינים. אף שהשטח פתוח לביקור של כל דיכפין, תצוץ מאי-שם גברת מהודרת שתבקש מכם לשלם דמי כניסה , תציע לכם מפות של האתר ותנחה אתכם למוקדים החשובים. חזרתי חזרה לדרך הראשית החוצה את העיירה, ולא ויתרתי על ביקור במוזיאון הקטן והמצוין של צ'ולפון אתא. הוא סוקר בצורה דידקטית את ההיסטורי של קירגיסטאן ומציג ממצאים שנחשפו בעמק צ'ואי הפורה וסביב אגם איסאק קול. חלקים אחדים מוקדשים לחיי הרועים הנוודים ומציגים יורטה, כלי ביית וכלי עבודה, שטיחים, כלי נגינה, לבוש ועוד.
נסיעה לקראקול, הדרך שוב חוצה כפרים וחלקות שדה, מתקרבת ומתרחקת מקו המים, 50 ק"מ של נסיעה מביאים אותי לפתחו של הכפר אננייבו – Ananyevo ההרים קרובים כאן מתמיד, אחו ירוק מכסה את מדרונותיהם. 48 ק"מ מקראקול שוכנת העיירה סווטלי מייס – Svetly Mys המזוהה עם מקום קבורתו של השליח מתיא הקדוש. בעיירה שני מנזרים ארמניים ומנזר רוסי אורתודוקסי. קראקול העיר שכנת בין האגם לרכס טין שאן – Tien Shan . הנוסע הסיני קסאן – זאנג שביקר בקראקול במאה השביעית לספירה מדווח שהרכסים סביב מתפצלים לאלפי ערוצים, שפסגות ההרים מכוסים שלג עד שירד עליהם בעת בו נברא העולם. שלג זה לא נמס מעולם והפך לסלעי שלג ענקיים הנחים על פסגות ההרים. שהרוח הנושבת מההרים חותכת וקרה. העיר שוכנת בגובה של 1770 מ' היא נקראה קראקול עד 1888 עת ביקר בה החוקר והנוסע הרוסי פרז'וואלסקי שהתכונן לצאת ממנה למסע מחקר בטיבט. עד 1921 עת החזיר לה לנין את שמה הקודם וסטאלין העניק לה ב1939 שוב את השם פרז'וואלסקי שנותר שריר וקיים עד לפירודה של ברית המועצות. ואז הקירגיזים החזירו לה שוב את השם קראקול. היא מונה קרוב ל 80,000 תושבים. העיר הפכה עד מהרה לעיר המחוז הגדולה של אגם איסאק קול ומשרתת כעורף חקלאי למאות הכפרים השוכנים סביב האגם.. במרכז העיר שוכן הבזאר המקורה המשרת את תושבי העיר. מחוץ לעיר מתקיים הבזאר השבועי שהוא גם בזאר בעלי החיים, ביום א' בשבוע, אסור להחמיצו. לב העיר נקי ורחוץ. גן של עצי פרי: תפוחים, חבושים, אפרסקים, דובדבנים וגם פרחים. בנייני ממשל, מוסדות ציבור, פארק פושקין ,כנסייה רוסית אורתודוקסית קטנה ויפה ומסגד דונגאן. העיר עצמה היא גיבוב של כפרים הבנויים בשיטה הסובייטית ברחובות של שתי וערב. הבתים מנהלים עדיין חיים שמושתתים על חקלאות הנשענת על פיסת הקרקע הסמוכה לבית.
מה שמייחד אותה באמת זה מגוון האטרקציות שהיא יכולה להעניק למטיילים האוהבים את הטבע בסביבה הקרובה, כמו מסלולי רכיבה על סוסים, מסלולי טיפוס והליכה בני יום , יומיים ויותר. בעיר יש חברות תיירות רבות שיתכננו עבורכם טיולים שיענו על דרישותיכם ועל התקציב העומד לרשותכם.
עמק קרקרא-Karkara מושך אליו רועים ונוודים מקירגיסטאן ומקזחסטאן, הנוטים בו את היורטות שלהם בסוף האביב ובתחילת הקיץ. מומלץ לטייל בו באמצע יוני, מועד שנערכות בו חגיגות מקומיות שבהן מתקיימים גם תחרויות ופעלולי רכיבה בין הקזחים לקירגיזים.
עמק אלטין ארשאן – Altyn Arashan . אחד היפים שבעמקי קראקול. שמו הקירגיזי "מרחצאות הזהב", מעיד עליו שיש בו מעיינות חמים. מתאים מאוד להליכה של יום עם לינת לילה. על רוב המעיינות החמים נבנו מרחצאות, אך יש עוד כאלה שאפשר להתרחץ בהם תחת כיפת השמים כמו אלה הנמצאים כ-25 דקות של הליכה מהכפר הציורי אק סו - Ak Suu .מי שרוצה להגיע לעמק בתחבורה ציבורית, אוטובוסים נוסעים מתחנת האוטובוסים של קראקול לכפר אק סו. משם אפשר לטפס בהר בדרך פתלתלה במסלול שאורכו כ-17 ק"מ ב- 5 שעות לערך. מומלץ להצטייד במזון ובמים.
עמק קראקול הוכרז כשמורת טבע והכניסה אליו בתשלום, בקיץ הוא נמצא בשיא פריחתו. כדי להגיע אליו, ניתן לעלות על אוטובוס מס' 101 מבזאר ז'קשיליק - Jakshilik שיביא אתכם עד לכניסה לפארק, מהכניסה יש ללכת כ-45 דקות עד לפתח הוואדי ועוד כ- 5 שעות של טיול בתוך הוואדי.
המסלול האטרקטיבי והיפה ביותר הוא בקניון ג'טי אוגוז – Jeti Oguz . הקניון נמצא במרחק של 15 ק"מ דרומית מזרחית לקראקול. ניתן להגיע אליו בתחבורה ציבורית. אוטובוס יוצא מהבזאר של ז'קשליק לעבר הכפר ג'טי אוגוז. הליכה של כ-3 ק"מ מהכפר מביאה אתכם לפתחו של סנטוריום (בית הבראה) רוסי שנבנה כאן ב – 1930, לא פאר לו ולא הדר, אבל בהחלט רעיון מצוין לשהות בו. הוא מציע דירות בנות שניים או שלושה חדרים במחירים זולים ביותר. הדירות מאובזרות בכל הציוד הדרוש. עיקר פרסומו בשל הפגישה הראשונה שנערכה בו ב- 1991 בין הנשיא ילצין לנשיא קירגיסטאן אקייב. הליכה וטיפוס מהסנטוריום של 4- ק"מ מביאה אתכם אל תוך הקניון. בעונת האביב ותחילת הקיץ האפיק והמדרונות המשתפלים אליו שופעים פריחה. מרבדים של פרגים, ציפורני חתול וסביונים. בעיצומו של הקיץ הם מתכסים בפריחה סגלגלה של אזוביון –לבנדר. הכל על הרקע הנהדר של הסלעים האדומים שעברו כאן התמרה ובלייה שפיסלה כאן את אלפי הפסלים. לקירגיזים יש דמיון פורה ואפילו את צל ההרים הם רואים כאנשים. לכל פסל אבן הם מעניקים שם או כינוי. את הקניון הם כינו בשם ג'טי אוגוז שפירושו "שבעת השוורים" הנראים לעינו של הקירגיזי עתיר הדמיון במצוק האדמדם הנמצא בשער הכניסה לקניון. על שבעת השוורים מספרים הקירגיזים מעשה בשני מלכים שנתגלעה ביניהם מחלוקת בשל קרקע והמלך האחד חטף את אשתו של המלך השני. המלך שאשתו נחטפה ביקש להעניש ולנקום במלך החוטף. לשם כך הוא נועץ ביידעוני . היידעוני חשב בהתחלה על נקמה זדונית , אבל עד מהרה הוא חזר בו והציע למלך הפגוע להרוג את אשתו שנחטפה ולהעניק את גופתה למלך החוטף. "תן לו לחיות עם אישה מתה" אמר היידעוני, זו תהיה נקמתך הגדולה. המלך אשר ברוב זעמו , ביקש להרחיק מעליו את גודש הבושה, עלה על הר גבוה, שם על מרומי המצוק , הוא עמד להקריב לאלים 7 שוורים. כשהגיע תורו של השור השביעי לעלות לקרבן, הוא עמד לנוכח אשתו הצעירה, הקריב את השור השביעי, טבל את המאכלת בדמו ונעץ את המאכלת עמוק אל תוך ליבה.. דמה, שפרץ בעוצמה, זרם על המצוק, שטף את המלך ושבעת השוורים וצבע את כל הוואדי באדום. יש הסוברים ששבעת השוורים הפכו לשבעה הרים ויש הרואים אותם עד עצם היום הזה על אותו מצוק בכניסה לקניון המדהים הזה.
המשך נסיעה לאורך החוף הדרומי עד בואך הכפר טאמגה - Tamga נופי מדבר פראיים, רכסים אדמדמים, שכוב גיאולוגי הנראה כעוגת טורט . ברקע מעל חופות הפסגות המושלגות של רכס אלא-טו. . המיניבוס עוצר בצומת הכניסה לכפר. מכאן עד לסנטוריום הבא, עוד כ-3 ק"מ של הליכה רגלית. מקומי שחלף על פני , עצר למשמע שריקתי. הוא לקח אותי עד פתחו של הסנטוריום. עוד סנטוריום רוסי מהוה. שורות של בתי דירות בני 5 ו 6 קומות. מזכיר את הבנייה בארץ, בעיירות הפיתוח של שנות החמישים. הסנטוריום הנוכחי היה מיועד לטייסים בחיל האוויר הרוסי ולבני משפחותיהם. שמתי את הציוד בדירת שלושה חדרים, נאה ומאובזרת . פגשתי במקום את אירנה שאביה היה טייס בעברו והיא נהנית היום משהייה חינם בסנטוריום. היא הציעה לי להצטרף אליה לטיול רגלי באחד מהוואדיות והבטיחה לי שהוא יפה יותר מקניון ג'טי אוגוז. לוואדי קוראים בשם סקסקה - Skaska היא הזמינה את יורי מהכפר טאמגה שיסיע אותנו אל הוואדי. יורי הגיע עם לאדה חבוטה שגילה כגיל הסנטוריום הזה. יורי דומה דמיון מדהים לשחקן אילי גורליצקי. דק גזרה וקל כאיילה. נסענו כ- 15 ק"מ צפונה מטמגה ופנינו בדרך עפר אל תוך וואדי סקסקה. הדרך החצצית הייתה רכה ומהודקת והלאדה החבוטה נהגה יפה לאאורך כל התוואי. לקראת הסוף, עם הכניסה אל תוך המעוק, היא התחילה לקרטע וכבתה. יורי ירד, פתח את האחוריים ושאב אוויר וינק אוויר מצינור הדלק, הוא ניסה להתניע, נסענו עוד כ-50 מ' והיא שוב השתנקה. לא הועילו היניקות של יורי. יורי החליט להשאיר את האוטו בלב האפיק והתחלנו לצעוד בעקבותיו. הוא הוביל אותנו אל נבכי הנקיקים שנוצרו כאן באבן החול האדמדמה. טיפסנו על "סכיני" שלוחות כשמימין ומשמאל רובצת תהום. הוא מדלג כאיילה, ואני ואירנה משתרכים אחריו, מתנשפים ורועדים. נופי בראשית מדהימים. הוא בקולו הרוגע, עוצר כמו כל הקירגיזים ליד פסל טבע ומספר שזו "שלגיה ושבעת הגמדים. שם למעלה הראש של פוטין. השכבה האנכית עם תלולית החול דומה לפיל". וכך צעדנו שעות רבות בארץ האגדות. בשלב מסוים הוא חתך בריצה לעבר הלאדה וביקש שנגיע בצורה חופשית לאפיק הוואדי. עד שהגענו, הלאדה חזרה ללמיטבה. יצאנו אל דרך המלך וחזרנו לסנטוריום. בקשתי מאירנה שתבדוק עם יורי, אם הוא יכול לארגן אצלו בבית ארוחת ערב קירגיזית מסורתית בתשלום כמובן. יורי נתן את הסכמתו, בערב הוא הגיע עם הלאדה החבוטה והסיע אותנו לביתו. דרך עפר משובשת התפתלה בין בתי הכפר עד לביתו של יורי.
אשתו של יורי ואחותה האלמנה המתגוררת לא רחוק ממנה, עמלו על הארוחה. החצר הייתה מקורה. והיא משמשת בקיץ כחצר אירוח. שולחן שהיה עמוס כל טוב, עמד בפאת החצר. עליו נחו צלחות עמוסות בסלט פטריות יער שיורי מלקט. פלחי חצילים מטוגנים ממולאים בגבינת עיזים, סלט ירקות קצוץ דק, לחם ביתי מצוין שהיה פרוס למשולשים, ריבת תות יער, ריבת משמשים ותות שדה. מנה ראשונה מרק ירקות מצוין ואחריה מגש גדול עמוס באורז, כרוביות מטוגנות ועוף מושחם. בעזרתה של אירנה הצלחתי לתקשר עם בני הבית. לשמוע את הסיפור העצוב של האחות האלמנה שבעלה טיפס בחורף לרכס אלא – טו כדי לצוד וקפא למוות בסופת שלג. היה זה יורי שבשוך הסערה טיפס בעקבותיו ומצא אותו ללא רוח חיים.
למחרת היום, נפרדתי מאירנה , נהג מונית שהזדמן לסנטוריום הסכים להסיע אותי עד לעיירה בלאח'צי. כאן הסתיימה הקפת האגם שלי. בעיירה בלאח'צי עליתי על מיניבוס מקומי שיצא מתחנת האוטובוסים לכיוון העיר ניירין -Nayrn ,בדרך לטאש רבאט. Tash Rabat. חציה של העיירה קושקור Kochkor ונסיעה של עוד 116 ק"מ לנארין בדרך המדהימה המנותבת לאורכו של וואדי אקי נארין – Eke Naryn .הדרך מתפתלת במעלה הטיאן שאן – Tiean Shan . המיניבוס עולה על דרך חליפית חדשה העוקפת את הפיתולים. עדיין בשלבי התשתית שלה. הוא רועד, מטלטל ומעלה אבק. הנקודה הגבוהה ביותר בדרך , היא במעבר ההרים דולון פאס – Dolon pass בגובה של 3030 מ'. הגעה לנארין. העיר נארין יושבת על תוואי דרך המשי העתיקה בעמק צר בין מצוקי אבן חול אדמדמים לרכסים העוטים ירק. מטיילים אינם מתעכבים בה, היא תחנת מעבר בדרך לחציית הגבול לסין, במעבר ההרים טורוע'ארט – Torugurt הנמצא 180 ק"מ דרומה לנארין. בתחנת המוניות הקטנה, עליתי על מונית שאמורה להוביל אותי לטאש רבאט – Tash Rabat. השעה הייתה כבר אחרי 19:00 ורציתי להגיע לטאש רבאט בטרם חשכה. 115 ק"מ של דרך שחלקה הגדול בתהליך סלילה שלא יסתיים להערכתי לעולם. צי המשאיות העובר מסין לקירגיסטאן ובחזרה לא מטיב עם הדרך והיא זרועה מהמורות. האוודי מתמרנת במהירות רבה בין המהמורות, נראה לי שהנהג מכיר כאן את כולן.
65 ק"מ לפני מעבר הגבול טורוע'ארט, הדרך מתפצלת. פנייה במזלג שמאלה מובילה לטאש רבאט. הדרך חוצה את הוואדי במעבר מים ומתחילה לטפס בהר. כ-6 קמ" עד למחסום. כיוון שהאזור כולו הוכרז כשמורת טבע, יש לשלם דמי כניסה במחסום. משם עוד כקילומטר עד ל- קרוואן סראי. חאן דרכים שישב על אחד מהסתעפויותיה של דרך המשי הקדומה. הרכסים החובקים את הוואדי עוטים הוד והדר. מדרונותיהם מכוסים בפלומה ירוקה של עשב. בבקעה הירוקה זרועות להן אי-פה אי שם יורטות של נוודים מקומיים. פרות וסוסים רועים להם במרחב שבין היורטות ומי האפיק זורמים בקל שכשוך הנשמע למרחוק. בתם הצעירה של משפחת הרועים הקירגיזית השומרת על החאן, קבלה את פני ושאלה אם להכין לי יורטה וארוחת ערב. הנהנתי בחיוך של שמחה. היא נטלה את הציוד שלי והכניסה אותו לתוך היורטה הקרובה ביותר לבית המשפחה. ניצלתי את שעת האור האחרונה והרכה כדי לצלם את מבנה הקרוואן ואת חמוקי הרכסים.
חאן דרכים, טאש רבאט. צילום: נסים קריספיל
המבנה עצמו בנוי מאבני המקום. לא נתתי את ליבי לעובדה, האם מאבני בזלת או מגרניט. צורתו ריבועית. מהשער מובילה מבואה ארוכה ומקושתת אל חללים רבועים שמהם מתפצלות מנהרות המובילות למערכות של חדרים. המבואה מסתיימת בחדר רבוע וגדול המקורה בכיפה. המבנה עצמו שוחזר ב- 1980 , הוא מקיף כ- 30 חדרים ששימשו ככל הנראה כאכסניה לסוחרים שנעו על דרך המשי הקדומה ולשומרים שאבטחו את המקום. החאן נבנה במאה ה- 15 ונשתמר היטב. אולי הודות לרועים הקירגיזים שנצלו אותו עד למועד שחזורו כמחסה מצוין לצאן ולבקר.
הטמפרטורות צונחות בלילה של טאש רבאט לכיוון האפס. נכנסתי ליורטה. הרצפה הייתה מרופדת בשטיחים. סביב הקירות העגולים, נחו להם כרים. הנערה ריפדה את יצועי בשטיחים שהיו עשויים משלחי בקר וצאן, סדין, ומעל לכל שתי שמיכות עבות. עטיתי עלי את כל הבגדים החמים שהיו במטעני והנחתי את ראשי על הכר עד שיזמינו אותי לארוחת הערב. אבי המשפחה שנכנס ליורטה, כדי להתקין בה אח עצים קטן, העיר אותי מתוך תנומה קלה. הוא העמיד את האח משמאל לפתח היורטה ומתחת לפתח עגלגל שהיה ביריעה החופה שנועד להוצאת הארובה חוצה. כעבור חצי שעה הוא חזר ליורטה כשהוא נושא קערת אלומיניום שהייתה טעונה בכיכרות זבל . זבל הבהמות הרועות בשדה נאסף על-ידי הרועים ובאין חומר צמחי לבעירה, הוא משמש כחומר בסיסי וחיוני לבעירה, לבישול ולחימום . בלעדיו לא היה קיום לחיי הרועים. הזבל הגולמי מוערם בחצר. נלוש בידיים ומעוצב לכדי כיכרות, אותן מיבשים בשמש ומאחסנים מתחת לקורת גג. הוא פיטם את האח בכיכרות זבל, אותן הדליק בסיוע נסורת עץ. חום נעים התפשט בחלל היורטה. האש שנשקפה מפתח האח, האירה את חלל היורטה באור עמום ואדמדם. עוד בטרם התענגתי על החום, באה הנערה וקראה לי לבוא לארוחת הערב.
היציאה מהיורטה החמימה אל הקור העז ששרר בחוץ הרעידה את גופי. ביתה של המשפחה הקירגיזית חומם מבעוד מועד. בליבו של חדר האירוח שהיה מרופד בשטיחים, עמד שולחן ערוך. היו שם ריבות עונתיות, מתקן בן שלוש צלחות שעמדו זו על גבי זו ובתוכן היו פירות יבשים. אל השולחן הגישו מרק ירקות מהביל, תבשיל של אורז וירקות קומקום של רותחין וקומקום קטן של תמצית תה. האוויר היה דליל וכל תנועה של מאמץ שעשיתי תבעה ממני דפיקות מואצות מאוד של הלב. הלב תבע חמצן והריאות לא ספקו את הסחורה. הנשימות היו עמוקות וארוכות. משיחה שהייתה לי עם בעל האכסניה עלה שטאש רבאט שוכנת בגובה של 3530 מ'. ומי שלא מורגל לגבהים הללו, חש תחושה של תעוקה נשימתית, כאבי ראש, סחרחורות, דופק מואץ ועייפות גדולה מהרגיל. הלילה ביורטה החמימה היה מסויט משהו. רצון עז לרצות את הריאות שלי תבע ממני נשימות ארוכות שבהן השתדלתי להעניק להן את מעט החמצן שהיה באוויר. הרצון שלי להשביע את הצורך שלהן, דרש ממני ערנות מוגברת וגזל ממני הרבה שעות שינה. מאידך, השלפוחית שהייתה מלאה לעייפה תבעה גם היא את שלה. ולך תצא ממעבה השמיכות החמים הזה אל תוך הלילה הקודר והקר כדי להשביע את רצונן של השלפוחיות. ייחלתי בכל מאודי שהשחר יפציע וישים קץ לסיוט הזה. בלילה ההוא השמים היו בהירים וירח עלה וטיפס מעל לפסגות המחודדות של טאש רבאט. בהשתקפות של אור הירח שבקע את היריעה, הטרדתי את מחשבותיי בחישובים הנדסיים שנדדו לחישוב גודלה של היורטה וירידה לפרטי פרטים של כל חלק וחלק המרכיב אותה. מעל לראשי היה חישוק עץ מושלם באופן בנייתו. הרבה ימים של עבודה נדרשים לחרש עץ כדי ליצור חישוק שכזה, אל מערכת שקעים או חורים שנקדחו בדופן החיצונית של החישוק נכנסים סרגלי העץ המקושתים הפוגשים בצידם השני את הקורה ההיקפית ונכנסים גם הם לתוך שקע שבקורה. מתחת לקורה ההיקפית יש מעין שבכת עץ הבנויה שתי וערב ויוצרת מעוינים. על כל השלד הזה חופות יריעות עבות של לבד הסופחות אליהן כמויות בלתי מבוטלות של גשם, נאטמות ואינן מאפשרות למי הגשמים לחדור פנימה. פתח הכניסה הקטן נאטם על ידי דלת עץ הבנויה מזוג כנפיים. יריעה חיצונית מתגלגלת מעליה ואוטמת את הפתח מכניסה של רוח. חישובי החישובים קרבו אותי אל השחר. משהפציע האור, יצאתי אל תוך הבקעה הנהדרת הזו ועיניי הרחיקו אל קצה האחו המוריק , אל הסוסים והפרות שמאות בשנים רכשו מידה של הסתגלות לקור המצמית הזה ולאוויר הדליל. אחרי שהטבתי עם השלפוחיות, פשוט צעדתי לאורכו של העמק והשתעשעתי במצלמתי בצילום של בעלי החיים מגובה דשא. צילום מזווית שכזו מאדיר ומעוות את האובייקט המצולם.
חזרתי לארוחת הבקר המסורתית בביתו של בעל האכסניה. ביצייה עשויה משלש עיניים, לחם, מרגרינה, ריבות מליל אמש ותה מחמם ומרענן. משהפציעה השמש, בעל האכסניה הציע שנרכב אל מעבר ההרים של טאש רבאט הנמצא בגובה של 3968 מ'. כיוון שהגוף שלי עבר את הלילה המסויט והסתגל לגבהים הללו , החלטתי להמר ולרכב על גבו של סוס קירגיזי דק גזרה ואציל שהסתגל להוביל את בעליו במרומים הללו. ניסיון זעום ברכיבה רכשתי בארץ במספר טיולים בהם הדרכתי רוכבי סוסים מיומנים. הם היו מעניקים לי תמיד את הסוסה הרחבה והכבדה שבלשונם של הרוכבים "לא יודעת לפתוח". שקטה ונוחה. היו אלה מסעות בני 4 עד 5 ימים של רכיבה. לאחרונה, חברי הטוב ברוך מצור הדסה, מקפיד לצרף אותי לחבורת הרוכבים שלו שיוצאת פעם בשבוע דרך קבע מחוות הרכיבה שבצור הדסה לטיול בן חצי יום. תחילתה של הדרך עד למזלג הדרכים, הייתה נוחה לי ולסוס. מהסעיף הימני של המזלג עד למעבר ההרים, הדרך נעשית סלעית וקשה ואת חלקה עשינו בהליכה רגלית עד לתצפית המדהימה שנגלתה מהפסגה. אגם Chatyr והגבול הסיני. הרכיבה וההליכה מקרוואן סראי עד למעבר טאש רבאט ארכו כ-6 שעות. הדרך חזרה הייתה קלה יותר ונמשכה כשלוש שעות. אף שהגעתי רצוץ ליורטה, החלטתי שאין לי עניין לעבור כאן עוד לילה מסויט . ארזתי את הציוד ונסעתי עם בן משפחתו של בעל האכסניה לעבר הכפר את באשי – At-Bashe מתרמילאי שקפץ לבקר בטאש רבאט שמעתי שביום המחרת מתקיים שם שוק סוסים ססגוני. באת באשי הפנו אותי לאכסניה בביתה של גברת טורסון. האכסניה נמצאת ברחוב ארפא – Arfa 25 כרבע שעה של הליכה רגלית צפונה מתחנת המוניות. גברת טורסון מלהגת מעט אנגלית רצוצה. את ביתה היא הפכה לאכסניה ועברה לגור בבית נוסף שנמצא בחצר. בעלה היה קצין בצבא הקירגיזי. עסוק כולו ורובו בענייני הנחלה. היה טרוד בפריקה של חבילות חציר ממשאית. הוא הציע לי להיכנס ולהתקלח במקלחת צבאית שהוא בנה בחצר. על גגה הוא התקין ג'ריקאן שמימיו מתחממים בקרני השמש. לעת ערב, כשהמים מתקררים והמתאכסנים תובעים מים חמים, הוא עולה על סולם ומוסיף למיכל דלי או שניים ש ל מים רותחים. הבית והחדרים הנקיים מעניקים למתאכסן אווירה של בית. בחדר האירוח יש שולחן כבד וארוך עליו אכלתי את ארוחת הערב והבקר בחברתה של הולי ברואר, רוכבת סוסים שמזה 3 שנים היא עורכת עבודת מחקר יסודית על סוסים וגם היא הגיעה לאת באשי בעקבות שוק הסוסים. במקצועה, היא מאמנת סוסים באנגליה. מתפרנסת ממכירה וקניה של סוסים וכשהיא מרוויחה כסף בעסקה טובה, היא מקדישה אותו למסעות המחקר שלה. היא חקרה עד עתה את הסוסים באנגליה, אירלנד, הודו, סוריה , קירגיסטאן, סין, אוזבקיסטאן, טוניסיה ואולי היא תגיע גם למרוקו. להערכתה, ההיסטוריה של הסוסים מתחילה במרכז אסיה ולכן היא מקדישה את רוב עיתותיה למחקר במדינות השוכנות במרכז אסיה. בקירגיסטאן היא קנתה סוס קירגיזי ב-600$ שעליו היא רכבה ימים רבים במחוזות אותן היא חקרה. טלפונים של גברת טורסון: 0252421944
0773105774
שוק הסוסים של את באשי נמצא סמוך לשוק המקומי. שניהם ססגוניים. החל משעות הבקר המוקדמות זרמו להם סוסים ורוכביהם וקשרו את סוסיהם ליתדות ברזל או מכלאות. מעת לעת עלו חלק מהרוכבים על הסוללה המצאת מעל לשוק ובצעו רכיבה או דהרה לעיניו של הקונה. הסוחרים מלטפים או מעבירים ידיים על חלקת גופו של הסוס, לא לפני שהם בודקים את פיו ושיניו. העיסקה מסתיימת בתקיעת כף יד ובהעברת מזומנים מיד ליד. לקראת השעה 10:00 החל השוק להתרוקן. או אז עליתי על מונית שתביא אותי למעבר הגבול של תורוע'ארט
"אני חולה עליה", בשוק של את באשי
נהג חביב 2000 סום. את קטע הדרך עד לטאש רבאט הכרתי. מטאש רבאט, הדרך נוסעת על הנתיב הרגיל, עם התשתית, אבל לא עם האספאלט, מהמורות, אבק, חלק משגרת יומם של הנהגים. סופה של הדרך במעבר גבול בגובה של 3700 מ', מחסום צבאי ולידו חייל קירגיזי לבוש מדים מנומרים. מבקש דרכונים. מתקשר למפקד המסוף ומקבל ממנו אישור כניסה. הליכה של 200 מ' עד לטרמינאל אפרפר ועלוב. הם לא מכניסים אותי לטרמינאל. אף שהקור בגבהים הללו חודר לעצמות. מפקד המסוף מנסה להסביר לי באנגלית עילגת שאם אין לי נציג של חברה מקומית סינית שמחכה לי בצד השני, אין טעם להיכנס, כי הסינים יחזירו אותי, למרות הוויזה המופיעה בדרכון. בתדריך שקבלתי מנעמה שהוצגה על-ידי חברת "אקו" כמומחית הגדולה לקירגיסטאן ולמערב סין, לא צוין שהכניסה לסין כרוכה בהצגת מסמך של חברה מקומית סינית ובנציג של החברה שבא לאסוף אותי בגבול. "איך אני מסדר אישור שכזה וקשר עם חברת נסיעות בקשגאר כשאני נמצא במרחק שנות אור מהארץ, מוקף ברכסים מושלגים המתנשאים לגובה של 6000 מטר" החלטתי להמר ולנקוט בשיטת ה"סמוך" הישראלית. " לא יעלה על הדעת", אמרתי לעצמי, "שלא יכניסו אותי לסין. אני מצויד בוויזה ואין שום סיבה שבעולם שהסינים לא יתירו לי להיכנס". שקרתי למפקד המסוף הקירגיזי ואמרתי שיש מי שמחכה לי בצד השני. מפקד המסוף ביקש שאמלא טופסולוגיה מקומית. לאחריה , הוא מפנה אותי לנהג ניבה קירגיזי הדורש ממני 500 סום , עבור נסיעה של כ-10 ק"מ עד לגבול הסיני. הדרך המחברת בין שני מעברי הגבול היא דרך חתחתים עליה נוסעות משאיות ענק המובילות סחורות לקירגיסטאן ולארצות השכנות. נתיב חשוב ששימש מן הסתם בעת הקדומה את דרך המשי, רק שהיום נאה שיקרא נתיב זה בשם "דרך הפלסטיק". הנהג מוריד אותי במחסום הגבול הסיני. מפגש ראשון עם השפה הסינית. קר בחוץ, אני מנסה למצוא מחסה במבנה בו חוסה החייל המופקד על המחסום הסיני, הוא מורה לי בצעקות לעזוב את המקום. אני מסביר לו בנקישות שיניים שקר מאוד בחוץ. הוא בשלו מורה לי לעלות חזרה לניבה ולחכות . נהג הניבה שגילה חוסר סבלנות ורצה לחזור על עקבותיו, הורה לי לרדת וחזר כלעומת שבא. המחסום נמצא בנקודה הגבוהה ביותר בנוף, 4000 מ', מוכה רוחות החותכות בעורך כסכין ומרעידות כל תא בגוף. עודי תוהה כיצד אני שורד את השעות הקרובות, מגיח לו מעבר לעיקול הדרך ג'יפ טויוטה שממנו יורד זוג תיירים שעושה את המסלול ההפוך, ממערב סין לקירגיסטאן. נגשתי למדריך הסיני שליווה אותם עד למחסום ושאלתי אותו אם הוא יסכים להציג את עצמו במסוף הסיני כנציג החברה שבאה לקחת אותי מהגבול. הוא הסביר לי בנימוס שהוא ישמח לעשות זאת, אך הוא חייב להציג מסמך מהשלטונות, חתום כדין שבו מופיעים גם הפרטים שלי. "בוא ננסה", שכנעתי אותו, "אני מעריך שמשטרת הגבולות הסינית תסתפק באשרה שהנפיקה לי ובך כמלווה" אמרתי לו. "אני לא מאמין", אמר המדריך הסיני, "אבל בוא ננסה". על נסיעה של פחות מ 3 ק"מ הוא דרש בו במקום 50$ . הסינים נוטים לקבל את התמורה עוד בטרם הביצוע. הג'יפ עשה את דרכו במורד הדרך, כשהוא עוקף טור ארוך של משאיות שהמתינו לפני המסוף הסיני. המדריך ניסה לשכנע את מפקד המסוף הסיני, ומהבעת פניו עלה סירוב. ניסיתי להפעיל עליו את קסמיי וטענתי, שלא יעלה על הדעת שאתם מנפיקים לי אשרת כניסה אבל מסרבים להכניס אותי. לא הועילו תחנוניי ותחנוני המדריך הסיני, והוא נאלץ להחזיר אותי במעלה הדרך אל מחסום הגבול הקירגיזי- סיני. ועוד לפני שירדתי בקשתי מהמדריך הסיני שיבוא לאסוף אותי ביום המחרת כשהוא מצויד במסמך הנדרש, העברתי לו את פרטיי , החלפנו מספרי פלפון וקבענו להיפגש במחסום שעה 13:00 שעון קירגיזי 15:00 שעון בייג'ין.
החייל הסיני הקשוח שעמד על משמרתו בשעה שהגעתי למחסום, התחלף בחייל שאפשר לי לתפוס מחסה בעמדה שלו וכעבור שעה, גם דאג שאסע בג'יפ של הצבא הקירגיזי, אל מחסום הגבול הקירגיזי. משהגעתי למחסום הקירגיזי, מפקד המחסום העלה על פניו חיוך של מנצח, כאומר: "אמרתי לך שהם לא יכניסו אותך ללא מלווה מקומי". הוא נטל ממני את הדרכון והודיע לי שכיוון שתוקף האשרה הקירגיזית שלי פג, הרי שאסורה עליי השהייה בקירגיסטאן, הוא הצביע לי על קרונות רכבת שעמדו במרחק של 1 ק"מ והציע לי לבלות שם את הלילה בחברת משפחת רועים קירגיזית המשתכנת בהם. עמסתי את תרמילי , אף שקטע הדרך היה קצר. כל מאמץ ולו הקטן ביותר שאתה עושה בגבהים הללו, גורם לך להתנשף, כשהלב והריאות תובעים חמצן שאיננו זמין במחוזות הללו. הקור העז והמחסור בחמצן הפילו אותי אפיים ארצה לפיתחו של אחד הקרונות. בעל הבית הקירגיזי הצביע לי על חדרון בקרון הסמוך לו. טפסתי לקרון על מדרגות מאולתרות שנבנו מצמיגי מכוניות ונפלתי שדוד על דרגש עץ שתפס את כל מרחב התא. הדרגש היה מרופד בשמיכות צבאיות. בפינת הדרגש עמדה ערימת שמיכות . ריפדתי את הדרגש בכמה מהן והתכסיתי ביתר. האוויר בקרון היה דליל. קרעתי באצבעי קרע ביריעה פלסטית שאטמה את חלון הקרון ובכך איפשרתי כניסה לאוויר שבחוץ. הגוף התחמם קמעא לנוכח רוחות חזקות ומקפיאות ששרקו בחוץ. עם רדת החשיכה, החשיך גם חללו של הקרון. ורק אורן של משאיות שנכנסו ויצאו בגבול , האירו מידי פעם את חללו. בעל האכסניה אילץ אותי לצאת מתחת לשמיכות החמות כשהוא מורה לי לבוא לאכול. הקרון המרכזי משמש בחציו את משפחת הרועים כמטבח וכחדר אירוח, וחציו השני כחדר שינה של בעל האכסניה , אשתו וילדיו. האישה הגישה לי צלחת עמוסה בתפוחי אדמה שבושלו בכמות נדיבה של שמן וכוס תה מהביל. האח שעמד בפינת המטבח והוסק בכיכרות זבל , הקרין חום רב. המשטח העליון שלו שימש את בעלת הבית כמשטח חימום ובישול. הודיתי למארחיי ונטיתי לישון. ברקים שהבליחו את חשכת התא ורעמים חזקים שהתגלגלו בעקבותיהם הביאו עימם גשמים עזים.
לא ישנתי כל אותו הלילה, דלילות החמצן בחוץ וכל שכן בקרון הסגור, תבעו ממני נשימות ארוכות. הלב הלם בחוזקה והרקות גם. ניסיון לשקוע לתוך שינה העניק לי תחושה של מחנק ושל שקיעה סופנית. השלפוחית לחצה ואני לחצתי עוד יותר. לא יכולתי לתאר לעצמי יציאה מהדרגש החמים אל לילה קודר וקר ממוות. ציפיתי בכיליון עיניים לאור ראשון שיבליח דרך יריעת הפלסטיק העכורה.
קרונות ולאדה חבוטה, תורוע'ארט
אור ראשון הפציע והעניק לי תחושה של ביטחון שאני יכול להירדם בחסותו ואף שהשלפוחית חישבה להתפקע, לחצתי אותי עד קצה גבול היכולת ושקעתי לתוך שינה מתוקה.
התעוררתי לבוקר קר ואפור. מדרונות ההרים נתכסו בשכבה דקה של שלג. יצאתי מתחת למעטה הכבד של השמיכות כשראשי סחרחר עלי, פתחתי את דלת הקרון וצעדתי לעברה של קובייה פחונית שעמדה במישור האינסופי שבין האגם להר. הקובייה עמדה על שתי כלונסאות עץ שקצותיהן נחו על שוליו של בור. שרותי כריעה מסורתיים הרווחים בכל מחוזות קירגיסטאן, רק שאלה היו העלובים ביותר. העדפתי להטיל את מימיי באוויר הפתוח אל מול הרוחות ששרקו בינות לפח המחליד. תחושה נעימה של הקלה פשטה במעלה גופי. על ההר שמנגד רבץ ענן אפור, אבל קרני השמש הצליחו להבליח ולהאיר את החמוקיים המושלגים והעניקו לי תמונת נוף שמימית.
כלב הזאב המשפחתי אץ להריח וליטול דגימת שתן. אני חתרתי בכל כוחותיי אל תוך סכין הרוח כדי להביא את המצלמה ולהנציח את הוד הבריאה הזה.
בדרך חזרה, פגשתי בבעל הבית שהזמין אותי ללגום תה בקרון המשפחתי. התיישבתי על שלח של פרה שהיה פרוש במרכזו של הקרון. על השולחן היו מונחות שלוש כיכרות של לחם מהבילות שבעלת הבית אפתה ומלבן של מרגרינה. שנים שלא בא אל פי טעמה של מרגרינה שבעבר ריפדה את העליבות של ילדותי.
ניסיתי לנהל שיחה עם בעל הבית ורעייתו וגייסתי את אוצר המלים הטורקי שלמדתי ממסעותיי הרבים בטורקיה. בשלב שבו רצנו להעמיק את הכרותינו נדלדל המלאי ואני פרשתי לקרון השינה שלי.סמוך לשעה שנקבעה עם המדריך הסיני, ארזתי את תרמילי ובעל הבית הציע להסיע אותי עם הלאדה החבוטה שלו. הוא גייס אותי ואת ילדיו כדי לדחוף אותה לעבר השוליים הגבוהים של דרך המלך ומשם הוא שילב מהלך במורד והנשים את הלאדה. ירדתי במחסום, החיילים הקירגיזים שהכירו אותי מיום אמש, ברכוני לשלום. קבלתי את דרכוני, אבל לרוע מזלי המתנתי למעלה מ-5 שעות לכלי רכב שיחצה את הגבול לצד הסיני, אבל רכב שכזה לא היה בנמצא. אף שהחלפתי טלפונים עם המדריך הסיני, לא הצלחתי להשיגו. חשוב היה לי לידע אותו שהאיחור הוא לא בעטיי אלא בשל חסרונו של כלי תחבורה. חששתי שהוא יתייאש ויחזור על עקביו.
מדריך תיירים שהגיע עם קבוצתו למעבר הגבול הקירגיזי הודיע לי שהרכב והמדריך מחכים לי בגבול הסיני, מה שעודד את נפשי. סמוך לשעה 18:00 , הופיע אוטובוס סיני שעמד לחצות את הגבול. טיפסתי עליו ונסעתי עד למחסום הסיני. לרוע מזלי, הנהג והמדריך הסיני התייאשו ומחצית השעה לפני הגעתי, הם שמו פעמיהם לעבר קשגאר. החיילים הסינים שחשו בצערי, ניסו בכל דרך להתקשר למחסומי הביקורת שעל הדרך כדי להורות להם לחזור, אבל ללא הצלחה.
הם אפשרו לי הפעם למצוא מחסה מפני הקור העז בחדרו של השומר.אבל גם שם רעדתי מקור. עטיתי עליי כל בגד מבגדיי כדי להתחמם, אך ללא הועיל. החייל הסיני בעל פני הילד, הוריד את מעילו מעליו ועטף בו את גופי. חבריו הלכו למגורים והביאו לי מנה חמה וטרמוס של תה, אקט הומאני שחימם את ליבי יותר מהבגדים. עוד בטרם סיימתי את מנת הספגטי החמה, הופיעה משאית שפניה היו מיועדות לגבול הקירגיזי. הם הורו לנהג להחזיר אותי למסוף הגבול הקירגיזי , לעבור שם את הלילה בקרון שינה ולנסות את מזלי שנית.
החיילים הקירגיזים כמו בעל הקרונות היו מופתעים מחזרתי. מה שעמד לצידי בקצה העולם הזה, היה הקשר הטלפוני לעולם החיצון. למרבה התימה, הייתה כאן קליטה מצוינת. ניהלתי שיחות עם מכריי ומיודעיי בארץ. דרכם יצרתי קשר מחודש עם נציג של חברת נסיעות סינית. בהזדמנות זו אני מבקש להזהיר את אלה שמתכננים טיול בשלב ההכנה בארץ ונפגשים עם מומחה ליעד. לברר היטב שהמומחה ליעד אכן מומחה.
בהמלצת חברת "אקו" הידועה , המליצו על נעמה דור כמומחית לארצות מרכז אסיה ובעיקר לארצות קירגיסטאן וסין. ישבתי איתה למעלה משעה ושמעתי את המלצותיה. דקות ההסבר תורגמו לכסף, אין לי בעיה עם העניין שאומנותו של אדם , היא גם פרנסתו. אבל יש לי בעיה עם אדם המתיימר להיות המומחה שלנו לארצות הנ"ל, שעבר לא אחת את מעבר הגבול של תורוע'ארט מקירגיסטאן לסין וההפך. עם קבוצות ובלעדיהן, שאינו בקי דיו בחומר ואינו יודע שאשרת מעבר לסין במעבר הגבול הזה, שווה כקליפת השום ובלעדי מסמך חתום על-ידי הרשויות הסיניות ונציג מקומי המחכה לך במעבר הגבול אתה יכול להיתקע לנצח בגבול הקירגיזי, ללא יכולת לצאת או להיכנס. מחד פג תוקפה של הוויזה הקירגיזית ומאידך אין לך אפשרות להיכנס לסין.
מתחנת מעבר משמימה וקרה במה שהיה פעם תחנה בדרך המשי הקדומה, יצרתי קשר עם נעמה. היא טענה שלא בצדק שהיא אינה חייבת לי מאום ושהיא גם לא צריכה לדעת הכל. כיוון שהפקדתי בידיה בארץ גם את הטיפול באשרה וגם את הזמנת הכרטיסים, היה נהיר לי שמי שמטפל בהנפקת אשרה לסין יודע שכוחה של האשרה יפה רק בלווי נציג מקומי הנושא עליו אישור מהרשויות.
לזכותה יאמר, שהיא הפעילה מהארץ את הסוכן המקומי שחיכה לי ביום המחרת במעבר הגבול עם המסמכים הדרושים. אי ידיעת החומר של נעמה עלתה לי בשלושה ימי שהייה בגבול הקירגיזי,בפספוס המומנטום של יום ראשון – היום בו מתקיים השוק הגדול של קשגאר ומי שלא ספג לתוכו את עוצמת החוויה כאילו שלא היה בקשגאר . ואחרון אחרון ב-300$ שעלה תענוג הנסיעה מתוררוע'ארט לקשגאר והטיפול במסמך המיוחל.
במעבר הגבול הסיני כמו במעבר הגבול הקירגיזי, אם אתה נופל על שעת הארוחה של החיילים, הרי שתאלץ להמתין שעה טובה. החיילים דורשים ממך להוריד את הציוד ולהעבירו במכונת שיקוף. אם ברשותך מצלמות. הם פותחים אותן ומתחילים לדפדף בכל התמונות שצילמת עד כה, כשהם מחליפים ביניהם חוויות ומצחקקים.
הדרך מהמסוף הסיני לקשגאר מנותבת בשוליו של וואדי ענק המנקז את מי השלגים מהרמות הגבוהות של טאש רבאט וטורוע'ארט. הדרך נשענת על הגדה הצפונית של האפיק, משובשת ברובה, מלאת מהמורות. נהג הטויוטה נסע עליה במהירות רבה, כך שבני מיעי התהפכו כל הדרך, שלא לדבר על התלאות של גבי. המשאיות הרבות המובילות סחורות על ציר זה, אינן מטיבות עם הדרך. הנוף מדהים ביופיו והדרך מבליחה כל- העת מפסגות ההרים למטה אל העמק. נופים של גרניט וחרסיות אדמדמות שנערצו על-ידי הגשם. גדרות אבן ובתי בוץ של רועים השוהים כאן בעונת הקיץ ומפגש ראשון עם כפרים שכל בתיהם בנויים בוץ. צניחת העננים מפסגות ההרים פועלת על מצב הצבירה של המים שבהם וכל השוליים הדרומיים הופכים באחת למדבר בצל גשם. בנייה של בתי בוץ מתקיימת באזורים צחיחים, כדי שלא יהיו בתיהם של הפלאחים-קבריהם. הנסיעה המתישה ארכה כשעתיים. השליש האחרון של הדרך היה מצופה אספלט.
מחסום ביקורת ראשון היה ממוקם במוצא של הדרך מרכסי ההרים. מסוף חדיש שבנייתו הולכת ומסתיימת. התבקשתי להוריד את הציוד ולהניחו בכניסה למסוף. בכניסה חיכה לי רופא סיני שהגיש לי מדחום וביקש שאניח אותו מתחת לבית השחי. ריחמתי על הבא בתור שעתיד לעשות שימוש במדחום זה אחריי, יען כיל לא התקלחתי, כמעט שבוע. בתום הבדיקה נאלצתי למלא טופס רפואי שבו אני מצהיר שלא סבלתי מחום בימים האחרונים וגם לא השתעלתי. משם הנחו אותי לביקורת דרכונים. השוטר הפך והפך בדרכוני ולבסוף החתים אותו והגיש לי אותו בשתי ידיו. תופעה שנתקלתי בה במהלך הטיול. יש בזה אקט נפלא שמזכיר את הגשת המנחה בעבר, בשתי ידיים. לסיום שיקוף נוסף של הציוד ועזיבה.
מיד עם עזיבת המסוף, המדריך הסיני הציע שנעצור לאכול משהו. זה היה במתחם של מסעדות צנועות על-אם הדרך לקשגאר. מסעדות פועלים מצוינות. מפגש ראשון עם המטבח הסיני ובעיקר עם שרותי הצליפה. לשולחן הוגש קנקן תה מהביל ולאחריו ספגטי מצוין עם רוטב חריף מתוק וסלט עגבניות עליו פיזרו סוכר. בתום הארוחה , עשינו את יתרת הדרך עד לעיר קשגאר.
את הנסיעה סיימנו אצל ג'ון קפה, תחנה ושם דבר בעיר קשגאר. בעיקר בקרב תרמילאים, המבקשים לקבל מידע ולהחליף מידע בדרך מסין לקירגיסטאן. ג'ון, איש חביב ונמרץ בשנות הארבעים המאוחרות של חייו . לא עלתה שיבה בשערו והוא שחור כפחם. הוא כיבד אותי בתה וצייד אותי בעצות להמשך הדרך.
הוא הציע לי להשתכן במלון Seman הנשען על ג'ון קפה – 0998-2582129 המלון שוכן ברחוב Seman 337. המחיר נע בין 200 ל-250 יו-אן לחדר. מלון מצוין, ממוקם בלב העיר, במרחק הליכה סביר מהעיר העתיקה והשוק.
00869982581186 – טלפון של ג'ון קפה. לג'ון יש אתר מצוין שבו תמצאו שפע של מסלולים www.johncafe.netE-mail: johncafe@hotmail.com
קשגאר
המהומות שאירעו באורומצ'י בירת המחוז, בחודש יוני השנה דחפו את השלטון המרכזי "להיכנס" ברוב הויגורי המאכלס את המחוז וגם להעניש אותו. הצבא הסיני נמצא בכל מקום. החיילים חובשים קסדות מגן ומחזיקים בידיהם דרך קבע אלות, מגנים ונשק. הצבא השתלט על מרכזי הערים ועל מוסדות השלטון. הכיכרות הפכו למגרשי מסדרים ולמוקדים של הפגנת כוח. הצבא מתאמן בהן יומם ולילה . קולות השאגה של החיילים נשמעים בכל נקודה בעיר. לעת ערב, משאיות עמוסות חיילים עורכות פטרולים ברחובות וחיילים חוסמים רחובות ומקימים מחסומים. האוכלוסייה המקומית מקבלת את הפגנת הכוח בשוויון נפש ובאדישות רבתי. זה לא מה שמפריע למהלך החיים. בעקבות המהומות, התיירים הדירו רגליהם מהמחוז ובמהלך המסע הארוך שלי במחוז שינג – יאנג, פגשתי בבודדים. מאז פרוץ המהומות, המחוז מנותק מהעולם החיצון. אין אינטרנט וגם לא קשר טלפוני. בכל התקופה בה שהיתי במחוז , לא הצלחתי להוציא לפועל אפילו שיחה אחת. לא מצאתי עניין ברובעים החדשים של קשגאר ואת רוב זמני ביליתי ברובע העתיק ובבזארים של העיר. אין ספק, שזו הייתה אחת מהחוויות המרנינות לב שלי.
התנייעתי רגלית. מהמלון הלכתי מזרחה ברחוב Seman עד סופו. פניתי ימינה ודרומה לרחובJie Fang. גיחה לסמטאות המנותבות מזרחה, מובילה לעיר העתיקה. החלק הגובל בעיר החדשה, הולך ונהרס. בתי מידות משתלטים עליו לקל מחאתם של התושבים ושל העולם. רחובות העיר העתיקה הן סמטאות שמחלקות את הרובע העתיק. ברשת של קווי שתי וערב. חלק מהסמטאות הן ללא מוצא. הבתים בנויים כולם מלבני בוץ. מה שמלמד שהעיר הזו היא עיר מדברית והמשקעים היורדים בה הם זעומים .אינם יכולים לפגוע או להרוס את בתי הבוץ. שער עץ מפריד בין הסמטה לבית. מפאת החום של הקיץ, תושבי הרובע העתיק נוטים להשאירו פתוח. כדי שהעוברים ושבים בסמטה, לא יתנו את דעתם על הפעילות המתנהלת בחצר הבית, התושבים תולים וילון על הפתח. מה שמעניק ססגוניות לסמטאות האפרפרות. הווילונות המתנפנפים ברוח, חושפים מידי פעם פיסה יפה של חצר. השער מוביל לחצר, לב העניינים של הבית. בה מבשלים, מארחים, מכבסים ומוצאים מחסה קריר יותר מהחדרים הלוהבים של הקיץ. חזית החצר מקורה במלאכת מחשבת של עץ מגולף או מצויר ובחלק מהחצרות נבנו גם דיוטות עליונות עם מרפסות תלויות הצופות אל החצר. הבנייה נעשתה מלבני בוץ לא צרופות כשמסד הבית בנוי מלבנים צרופות או מאבנים. כדי לעדן את העליבות השוררת בחצר פנימה, התושבים נוהגים לשתול פרחים וצמחי תבלין במיכלים או בעציצים. רובם שותלים את ה ,ריחן" בזיליקום המבשם בריחו את חלל החצר. סמטה מרכזית שהפכה היום לרחוב משמשת כמרכז מסחרי שבו יושבים גם בעלי מלאכה מסורתיים ואופה הלחם המסורתי. ככל שתמשיכו מזרחה, תגיעו לשכונות העתיקות יותר. בשלב מסוים הרובע העתיק משתפל מזרחה כשבתיו בנויים על המדרון המערבי הצופה אל נהר Donghu .תושבי הסמטאות היושבות קרוב לגדת הנהר סובלות מבעיית ניקוז חמורה. התושבים חיים ליד תעלות ניקוז של מים עומדים. אף שהם ניסו לשתול עצי צפצפה במים העומדים, הם לא הצליחו להתגבר על הבעיה. בשעות בהן הסמטאות מוצלות, רוב הפעילות שאמורה להתבצע בחצר הבית, מפנה את מקומה לסימטה. נשים יושבות כשהן נשענות על קירות הסימטה, קוצצות, בוררות, מכבסות, רוקמות ומלהגות. התייר תמיד נראה בהן כנטע זר השובה את עיני המקומיים המקפידים לברך אותו לשלום ועיתים אף להזמינו לחצר פנימה. נסו לשוות בדמיונכם את קשגאר העיר ההרואית ששמה מרעיד את נימי נפשם של רומנטיקנים וחובבי הרפתקאות, בנויה כולה מלבני בוץ ומוקפת חומה עבה ובצורה שגם אותה הרסו לטובת הבנייה של העיר החדשה. ואי פה אי שם הותירו ממנה שריד . צופה אל הנהר ואל מרחבי המדבר האין סופיים ודרכים היוצאות ממנה, מחברות אותה לערי מדבר, שרובן אבדו בתהום הנשייה.
המפגש עם האופה או הנחתום, הוא חוויה בפני עצמה. המאפיה בנויה גם היא מלבני בוץ. חדר פנימי המשרת את הנשים להכנת הבצק והלחם. חותמות עץ עגולות משמשות אותן להטבעת חותמות קישוטיות על הלחם. דרך חלון הקרוע בקיר הלבנים, הן מעבירות את הכיכרות המוכנות לאופה. מתקן האפייה הוא בור חביתי שמסיקים את חללו וכשדופנותיו חמים דיים, האופה מדביק את הכיכרות לדפנות ומשנאפו די צרכן, הוא מושך אותן החוצה באמצעות וו ברזל. לכיכר יש דופן חיצונית עבה ורכה כשהחלק הפנימי שלה דק וקשה כמצה. יש המפזרים על הכיכר זרעי קצח, המעניקים לה טעם מיוחד.
ההליכה דרומה ברובע העתיק מובילה לרחוב בעלי המלאכה המסורתיים. חרשי ברזל, חרשי עץ, נפחים, סנדלרים, רוקעים בנחושת, מפרזלים, רוקמי כיפות ועוד. סמטת בעלי המלאכה מובילה אל רובע החנויות החדש שנבנה בליבה של העיר העתיקה, מחווה של השלטונות לתושבים הוויגורים, כדי לשכך את זעמם נוכח ההשתלטות של כרישי נדל"ן על שכונתם. רוב הסוחרים כאן מוכרים שטיחים, כובעים, צעיפים, כלי נחושת, חרוזים ותכשיטים , בעיקר לתיירים.
משם אל מסגד איד קאח אחד הגדולים ומרשימים שבמסגדי סין. נבנה ב-1442 המסגד עצמו יושב בתוך חצר ענקית הנטועה עצי תות וצפצפה המאהילים עליה ומעניקים למבקר תחושה של קרירות גם בימי הקיץ הלוהבים. מי תהום גבוהים, יוצרים כאן כעין בריכות. החצר והמסגד יכולים להכיל מעל ל- 20,000 מתפללים. מסגד התפילה בנוי מיער של עמודים, עליהם חופה תקרת עץ מצוירת ומעוטרת. ריצפתו מרופדת בשטיחי תפילה. אל מסגד העמודים המשרת את המתפללים בעיקר בקיץ, צמוד מבנה סגור המשרת את המתפללים בימי החורף הקרים. מסגדים קטנים וגדולים פזורים בעיר קשגאר, יש האומדים אותם בכ-700 .חזית הכניסה למסגדים בנויה משני צריחים המתחברים לכעין שער שבו קבועה דלת עץ כבדה, המהווה את הכניסה למתחם הקדוש. ברוב המקרים , חזית הכניסה בנויה ממלאכת מחשבת של לבנים צרופות שאומני הבנייה יוצרים מהן אלמנטים קישוטיים כיד הדמיון הטובה עליהם. עם ערב חזרתי למלון.
את היום הקדשתי לביקור בקברו של הקדוש אבאח הוג'ה . נסיעה של פחות ממחצית השעה אל האזור החקלאי המקיף את קשגאר. שער כניסה מעוטר באריחים מזוגגים שגונם כחול- ירוק. שני מגדלונים קישוטיים עוטרים לשער מימין ומשמאל. מעל לכניסה קבוע לוח שיש ועליו חקוקה הקדשה בערבית וויגורית. מהשער נכנסים לגן מטופח ומסוגנן המוביל אל מבנה הקבר. המבנה רבועי. בכל פינה שלו עומד מגדל המעוטר באריחים שגונם ירוק, כחול וחום. קצה המגדל מסתיים בחלונות שבכה, מעליהם כיפה מרועפת ומעליה כדורי נחושת וחצי סהר. כיפה גדולה חופה על מבנה הקבורה המרכזי וגם היא מסתיימת במגדלון המעוטר בחלונות שבכה , בכדורי נחושת ובחצי סהר. שער הכניסה למבנה בולט מקו החזית ומעוטר גם הוא באריחים מזוגגים. קבועה בו דלת עץ כבדה ומצויירת. בחלל המבנה יש במה מוגבהת ועליה קברו של אבאח הוג'ה ושל בני משפחתו. כל ציון מכוסה בבד ססגוני ולידו נשען שלט שעליו כתוב שמו של הנפטר. ממתחם הקבר מובילה דרך אל גני הקבר הנטועים עצי צפצפה. בליבם נמצא מסגד התפילה. יער של עמודי עץ ססגוניים שמעליהם חופה תקרה. "מינבר" – מגדל ובמת תפילה עליה יושב ה"ח'טיב" – דרשן. המינבר נייד, קטן ומצוייר עומד ליד ה"מיחרב" – גומחת התפילה. מינהרת תפילה מקושתת תוחמת את אולם העמודים משני צדדיו. קברו של אבאח הוג'ה נחשב ליפה שבין הקברים הנמצאים במרחב הקרוב לקשגאר. קברים נוספים שראויים לביקור הם: קברו של יוסוף חאס חאג'יפ, קברו של עלי ארסלאן ואק מאזאר. מזרחה למבנה הקבר משתרע בית קברות ענק ובו מצבות שרובן בנויות בוץ. שווה הצצה.
השוק של יום א' בקשגאר נחשב לאטרקציה שאסור להחמיצה. הבזאר של קשגאר שוכן מזרחית לעיר העתיקה. חצייה של נהר דונגו על הגשר המרכזי, מביאה אתכם לפתחו של הבזאר. הוא משתרע על שטח עצום, חלקו מקורה וחלקו שולח שלוחות אל עברה השני של הדרך, אל תוך הסמטאות של השכונות הצפופות שנבנו סמוך לו. דוכני המזון, הפירות והירקות כמו גם דוכני התבלינים וחנויות לממכר צמחי מרפא וסממני מאגיה וכישוף מוסיפים לו נופך רב. 15 דקות של נסיעה משם לכיוון דרום מזרח, מוביל אתכם אל שוק הבהמות של יום א' . שעות הבקר המקדמות , הן שעות ההתארגנות של סוחרי הבהמות והמקנה. הם נוהרים לשוק מהפריפריה החקלאית המקיפה את העיר קשגאר. הקרובים מובילים את בעלי החיים רגלית והרחוקים מטעינים אותם על טנדרים ומשאיות. פריקת עדרי הכבשים והעזים היא עוד תמונה שאסור להחמיץ. כל עז או כבש נקשרת לדבוקה של כבשים או עיזים. שתי שורות. שורה מול שורה כשהראשים של הכבשים בשורה האחת נחים לצד הראשים של הקבוצה השנייה. בדבוקה של העזים רואים יער של קרניים המשתלבות זו בזו ואין אתה יודע למי שייכת קרן פלונית. את הראשים מכניסים לתוך לולאות הקבועות על קו אורך של חבל שקצותיו קשורים ליתדות או לעמודים. פרות, סוסים, חמורים וגמלים בודקים בדרך של פתיחת הפה והתבוננות על השיניים, או באמצעות ליטוף ובדיקת אברים. העיסקה מסתיימת בתקיעת כף יד ובהעברת כסף מיד ליד. העין אינה יכולה להכיל את כל המראות, עוצמת החוויה גדולה, ובשלב מסוים, גם הרעש וגם האבק שהבהמות מעלות, מאלצים אותך לחפש פינה שקטה, כדי להסדיר בה את הנשימה ולהרגע.
לאורך הנתיב הדרומי של דרך המשי מקשגאר לחוטאן
נסיעה של 60 ק"מ דרומה מקשגאר מביאה אותי אל העיר ינגיסאר – Yingjishar . הדרך לינגיסאר הייתה זרועה כפרים וחקלאים היו טרודים בעבודות שדה. לאורך הציר המרכזי, השלטונות מעודדים חקלאים לטעת עצי צפצפה. החקלאים נהנים מעוד פיסה של אדמה וגם מקצבה של מים והשלטונות נהנים לראות שדרות ארוכות של צפצפות, נטועות לצד הדרך ומצלות עליה והם אינם נדרשים לטפח את שולי הדרך. נהג המונית שמסיע אותי, נקלע למחסום משטרתי. השוטרים שואלים למטרת ביקורי בעיר. אני מספר להם בעזרת הידיים שבאתי לראות את תעשיית הסכינים המסורתית . הם לא הצליחו להבין אותי והזמינו מהתחנה שוטר שמלהג קצת אנגלית איך שהוא הוא הצליח להבין את המסר. כעבור שעה, מצאתי את עצמי נוסע בלב העיר לקול צופרי הג'יפ המשטרתי שליווה אותי לחנות מקומית שמוכרת סכינים. לא עזרו כל תחנוניי לראות את המקום שבו בעלי מלאכה מסורתיים מייצרים את הסכינים. השוטר דובר האנגלית ניסה להסביר לי שהם דואגים לביטחוני, ובעת רגישה זו, אין להם עניין שאסתובב לבד בעיר.
מינגיסאר ליארקאנד – Yarkand שעתיים ומחצה בחברת אותו נהג ואותה מונית. יארקאנד, נקודה חשובה על נתיב המשי הדרומי ומאוחר יותר היא שימשה כנתיב סחר חשוב בין הודו הבריטית לסין. בנתיב שחצה את רכס הרי קאראקוראם. בקשתי מהנהג שיסיע אותי לעבר החלק העתיק של העיר. הוא הוריד אותי סמוך למסגד העתיק אלטין – Altyn . לפני הכניסה לחצר המסגד נמצא קברה של הקדושה אמאן עיסא חאן שחיה בין השנים 1526 – 1560 והייתה משוררת , מוסיקאית ואשת החאן של יארקאנד. מסגד אלטין, הוא עוד מסגד עמודים פתוח, ממנו מובילה דרך אל בית הקברות העתיק של יארקאנד. הדרך מתפתלת בין הקברים וממשיכה לעבר המסגד הקטן והעתיק של הסולטאן יטי. מצאתי שם קומץ של מתפללים ואת הח'אטיב של המסגד כשהוא יושב על במה מוגבהת וממתין למבקרים הממשיכים את דרכם לעבר המאזאר – הקבר הקדוש של הסולטאן יטי ובני משפחתו. ומעניקים לו תרומה. מבנה הקבר, בנוי עדיין מלבני בוץ. נראה כמצודה עתיקה. בתוך המבנה יער של קברים צפופים שכולם מכוסים בשלל צעיפים ססגוניים. היציאה מבית הקברות אל מה שנותר מיארקאנד העתיקה עוברת בנתיב שבו יושבים חלכאים ונדכאים שחיים כאן על המתים ונהנים מחסדיהם של מבקרים הפוקדים את המתחם הקדוש. לינת לילה במלון מקומי, בו פגשתי שופט צעיר דובר אנגלית רהוטה שהגיע במיוחד ליארקאנד כדי ליטול חלק בהרכב של שופטים שאמור היה לגזור את דינו של רוצח מקומי . השופט החביב סיפר לי שכנראה, זה יהיה למוות. "איך מוציאים להורג בסין"? , שאלתי. והשופט החביב ענה שהוא גוזר את הדין ואין לו צל של מושג מי ואיך מבצעים אותו. בלילה יצאתי לשוטט ברחובות העיירה. הרחוב המרכזי הואפל על-ידי השלטונות כאקט מעניש. משאיות טעונות חיילים שהיו חבושים בקסדות והחזיקו מגנים פטרלו ברחובות והציבו מחסומים.
למחרת היום , עליתי על אוטובוס מקומי שעשה את הדרך לעבר העיר חוטאן – Hetian. 6 שעות של נסיעה שחצתה את השוליים המערביים של מדבר טקלה מאקאן. אי פה אי שם חצינו נאת מדבר וחקלאות שלחין. רוב הדרך הייתה משמימה. רחוק במערב, ליווה אותנו רכס קאראקוראם. 6 ק"מ מזרחית לקארגיליק – Karghilik מנותבת לה אחת מן הדרכים היפות המחברת בין הנתיב של חוטאן לאלי – Ali שבמערב טיבט. דרך שאורכה 1100 ק"מ היא חוצה מעברי הרים שגובהם מעל 5400 ק"מ. רגע לפני ההגעה לחוטאן , הבזיק בראשי רעיון, לנטוש את המסלול שבניתי לי במחוז שינג'יאן ולחתוך לעבר טיבט. הרעיון נתקל בקשיים רבים. נדרשתי לאישור מעבר מיוחד ולחברת נסיעות מקומית שתסכים להסיע אותי לבירה לאסה. כל החברות שפניתי אליהן בחוטאן הבהירו לי שבעת קשה זו, אין כל סיכוי לקבל אשרת כניסה לטיבט. זה גם ידרוש ממני המתנה של כשבוע בחוטאן, עד לקבלת האשרה. נטשתי את הרעיון והחלטתי להמשיך במסלול שנקבע.
קבעתי את משכני במלון מרכזי. ממרומי חדרי, יכולתי לצפות בכיכר הגדולה של חוטאן . היא הפכה לזירת אימונים ולמגרש מסדרים של הצבא הסיני שבא להפגין כאן כוח. בשולי הכיכר הציבו השלטונות תערוכת צילומים המראה, עד כמה תרמה המדינה לפיתוח ולקימום חבל חוטאן. לצד התמונות הללו , הוצגו גם צילומים מזוויעים המראים את הפוגרום הגדול שערכו בני הרוב הוויגורי במיעוט החיטאני באורומצ'י – בירת מחוז שינג'יאנג. גופות מרוטשות וקרבנות מדממים. על הכל מביט מעל פסלו של מאו צה טונג הגדול. רחובה המרכזי של העיר חוטאן, בנוי משתי שורות של חנויות, יותר נכון בתי מלאכה זעירים בהם יושבים אומנים המעבדים את אבני הירקן הלבנות, מגלפים, חורטים, מציירים באבן. הם מלקטים את האבן באפיקי הנהרות יורון קאש וקאראקש. שני נהרות המקבלים את מימיהם מרכס קראקוראם המעניק חיים לנאת המדבר הגדולה של חוטאן השוכנת בגבולו הדרומי של מדבר טקלה מאקאן. מזרחית לכיכר, מתקיים לו כל ערב מרכז דוכני מזון מסורתי. מקומיים, פותחים שולחנות ומביאים מטעמים שבושלו בביתם. ויש המבשלים גם במקום. אוכל ביתי נפלא , מגוון , זול ובאווירה נהדרת.
למחרת היום, יצאתי לטייל בפריפריה החקלאית של חוטאן. תחילה , אל תוך המדבר, לעבר העיר האבודה מאליקאוואת – Malikawat – או כפי שהיא מכונה בשמה העתיק גוצ'נג. מרוחקת כ- 20 ק"מ ממרכז העיר. העיר מאליקקאוואת, הייתה מוקפת בחומה עבה ובצורה, וכל מה שנותר מהעיר האגדית הזו, שרחובותיה היו מצופים באריגי משי,זה רק שרידים עלובים של קטעי חומה. את הכל נשא הרוח, את הכל כיסה החול. משער הכניסה לאתר, הליכה של כ-1 ק"מ עד לשרידים הראשונים. למי שאין מעוף ודמיון, כדי לתאר לו בעיני רוחו, כיצד נראתה פעם עיר ואם שישבה מעל הנהרות יורון קאש וקארקאש , על דרך המשי ההירואית, שלא יבקר כאן, כי בפועל , אין מה לראות במקום. חוטאן ידועה בעיקר בגלל תעשיית המשי המתקיימת בה. התעשייה המסורתית מתארגנת היום סביב קואופרטיבים המעסיקים כפריים. תיירים מתנקזים לקואופרטיב שכזה ומלווים את תהליך ההפקה משלב הגולם ועד לאריגה. בקרתי בעיירה הקטנה ג'יאש'יאנג- Jiyaxiang השוכנת כ- 13 ק"מ צפונית לחוטאן בקואופרטיב קטן המכונה בוויגורית בשם "קרחנה". את ערימות הגלמים או פקעות המשי הם מכניסים לתוך דוד מים הניצב מעל כירת עצים. בשלב הרתיחה, החוטים נפרדים בקלות מפקעות המשי. העובד הניצב מעל לדוד דג את החוטים באמצעות מקל ומשחיל את קצותיהם לוו התקוע על קורת עץ. סמוך לקורה יושב עובד אחר הנוטל את הקצוות ומחבר אותם לאופן. בתנועה סיבובית, הוא מגלגל את החוטים על האופן. בתום התהליך, שופכים את המים ואוספים את הגלמים. המקומיים משתמשים בהם בתערובות של סממני מרפא. השלב הבא הוא גלגול החוטים שנאספו על האופן לפקעות של חוטי משי. אח"כ שוזרים את החוטים ועל משטח מיוחד עוטפים את חלקי החוטים השזורים בניילון, כדי שבתהליך הצביעה, הצבע לא יחדור אליהם. הגוונים המקובלים הם : סגול, כחול, ירוק, אדום וצהוב, מזכיר לי את תהליך הצביעה של יריעות בד בבטיק. שם מכסים את החלקים בדונג. השלב הבא הוא שלב הצביעה. מכניסים את החוטים השזורים לתוך דוודים שבהם מבעבע סממן הצבע. מייבשים. מכאן עוברים החוטים לנולי האריגה. נול האריגה מעניין במבנהו. קצות החוטים הצבועים נכרכים סביב חלוק נחל כבד, החלוק מושקע בתוך בור שנחפר בעומק של מחצית המטר ברצפת חדר האריגה. החלוק מותח את החוטים האופקיים ומאפשר לאורגים להשחיל ביתר קלות את חוטי הערב. הבדים נמכרים בחנות הקואופרטיב, לצד שטיחי משי שנארגו בבתי הכפריים.
משם עברתי לביתו של פלאח שעדיין מפיק נייר מקליפות ענפי התות. הפלאח עצמו לא היה בבית, הוא יצא לעבוד בשדות, אבל בנו ניסה להדגים לנו את התהליך. מפשילים את הקליפה מעל ענפי התות, לא ברור לי אם מיבשים אותה לפני הכתישה. כותשים אותה במכתשת, ומכניסים אותה לתוך בור מבוטן , מלא במי אפסיים. (הם היו מסריחים). הם מוסיפים למים חומר מלכד, דבק צמחי. עושה הנייר מערבל את מי האפסיים ויוצק מהם לתוך תבנית עץ שבתחתיתה מתוחה רשת בד דקיקה. על מנת שהחומר הגולמי יכסה בצורה שווה את משטח הרשת, הוא מערבל את מי האפסיים שבתבנית במערבל עץ. הוא מניח את התבנית מעל לבור האפסיים ונותן למי האפסיים לטפטף.. אח"כ הוא נוטל את התבנית ומשעין אותה לייבוש על עמוד שבחצר. גודל יריעת הנייר הוא כגודל התבנית. אשתו של הפלאח הוציאה ערימת ניירות נהדרת ואני כתבתי את הגיגיי על אחת מהן. בנו של הפלאח נעץ אותה על הקיר שבחצר, לצד יריעות נוספות שהשאירו תיירים שבקרו במקום. בערבו של אותו היום שוב בקרתי בדוכני האוכל שבכיכר העיר. כשעד חצות הלילה , בקעו שאגותיהם של החיילים הסינים שהתאמנו בתרגילי סדר ובקרב מגע ברחבה הגדולה שלפני פסלו של מאו.
למחרת היום, צעדתי לעבר התחנה המרכזית של העיר חוטאן ורכשתי כרטיס לעיר קוצ'ה - Kuche . האוטובוס עם דרגשי השינה אמור היה לצאת ב-16:30 לעבר העיר קוצ'ה. נותר לי די-זמן לשוטט בכרך הגדול. את עיקר הזמן ביליתי לאורך שדרת החנויות הארוכה הממוקמת ברחוב המרכזי של חוטאן. ברוב החנויות יושבים בעלי מלאכה המצוידים במחרטות קטנות בהן הם מעבדים את אבני הירקן הלבנות. את האבנים מלקטים עבורם מקומיים באפיקי הנחלים הסמוכים לעיר.
בשעה היעודה, עליתי בפעם הראשונה בחיי על אוטובוס עם דרגשי שינה. הדרגשים הכפולים מסודרים זה על גבי זה בשלושה טורים לאורכו של האוטבוס. דרגש צר שכזה , יכול להכיל אדם ממוצע שגובהו מגיע לכדי 170 ס"מ, ה-20 ס"מ המיותרים שלי היו הפעם בעוכריי. הדרגש מרופד במזרון דק, סדין, שמיכה וכר. מסעד הראש מוגבה והחלל שנוצר מתחתיו, משמש כתא לרגליים של הדרגש הממוקם אחריך. המקומיים המורגלים בנסיעות ארוכות, חולצים את נעליהם וחושפים בעקבות כך זוג גרביים מצחינות. כך שהריח המלווה את המסע הארוך הזה ונישא בחללו של האוטובוס, הוא לא נעים בלשון המעטה. הנהג מקפיד לחלק לנוסעים שקיות ניילון ולדרוש מהם לחלוץ את נעליהם לפני הכניסה לאוטובוס, להכניס אותן לשקית ולהניח אותן מתחת לדרגשי השינה התחתונים. הריח המפעפע מהנעליים מכה בעוצמה בבעלי הדרגשים התחתונים, אף שעד מהרה הוא מגיע עם המחנק והחום גם לדיירי הדרגשים העליונים. מכל מקום, אין יתרון משמעותי לדיירי הדרגשים העליונים. הבעיה האקוטית במהלך הנסיעה הארוכה כרוכה בשלפוחית השתן הטורדנית. נדנודי האוטובוס התכופים שהם תוצאה של דרכים משובשות, מעודדים את השלפוחית הרגיזה. תחנות העצירה להטלת שתן ולהתרעננות תלויות בחסדו הרב של הנהג ובמערכת השתן שלו. בעיה אקוטית נוספת כרוכה בשירותים הזמינים לאורך הדרך. השירותים במערב סין הם ענף מכניס. בעל השירותים או מי מבאי כוחו יושבים אחר כבוד בתא קטן הבנוי בכניסה לשירותים, גובים מהבאים מחצית היואן – Yua'n .אם פניך מועדות להותיר "חבילה", הרי שבעל המקום יגיש לך ברוב חסדו גם ריבוע נייר טוואלט.( רק כאן אתה מתחיל להעריך כמה ק"מ של נייר טוואלט בזבזת בארץ במהלך חייך, כשבסין, גליל נייר אחד מספיק לך לכל החיים) השירותים עצמם בנויים לאורכה של תעלת ניקוז שעומקה כמחצית המטר . הכורעים מניחים את כפות רגליהם על שתי גדותיה. בדרך כלל, אין דלתות למחראות, ישבנך חשוף לכל דכפין ואתה משתף את כולם בריחות שאתה מנפיק. מיותר לציין, כמה צחנה עולה משם. אשר על כן, אם נהג האוטובוס עוצר ברוב חסדו שלא במחראות מסודרות ובאמצע הדרך , פשוט, רדו מהר ונצלו את הזדמנות הפז הזו. אלה השירותים הנקיים והאסתטיים ביותר הקיימים בסין. מי שיגיע למחראות מסודרות וינסה לחמוק מהן הצידה כדי להטיל את מימיו, יחכו לו מן הסתם, בתוך האפלה שלוחיו של בעל השירותים המסודרים כשהם חמושים בפנסים ובאדיבות רבה, יורו לו את הדרך לשירותים.
הדרך לקוצ'ה חצתה כמעט את מחציתו של מדבר טקלה מאקאן. לצד הדרך, דיונות של חול שהזהיבו בקרני השמש האחרונות. כדי שהחולות הנודדים מטבעם לא יכסו את ציר הנסיעה, בנו המקומיים ריבועים שגבולותיהם תוחמו במחצלת קלועה. הריבועים בולמים את נדידת החול לעבר הכביש. כך ראיתי שנוהגים בנתיבי המדבר של מרוקו. בחלק מהדרך, ממה שאפשר היה לקלוט בשעות האור שנותרו עד לחשיכה, ראיתי הרבה עצים של סלבדורה פרסית שכיסו את מרחבי החול והעידו על קיומם של מי-תהום גבוהים.
אח"כ ירד הלילה וחצי סהר וצי של כוכבים נבטו מבעד לזגוגית שלי. לא הצלחתי לישון במהלך כל הנסיעה וזה הזמן להגות בינך לבינך על תוכניות עתידיות, על מהות החיים, המוות, משפחה. מחסומים רבים ניצבו לאורך הדרך ורק במרכזי שבהם הורו לנוסעים להוציא תעודות זהות ולמסור אותן לעוזר הנהג. אני נדרשתי לרדת עם הדרכון ולמלא טופס מקומי. התעודות המקומיות הן כרטיס מגנטי שעליו מוטבעת גם תמונת הנושא אותו. השוטרים מצוידים בקורא תעודות שכזה שנראה כמו קורא מונים של חברת החשמל. קשה להאמין שבקורא הממוחשב והקטן הזה מאוחסנים פרטיהם של 2 מיליארד סינים.
באמצע הדרך הורה לי הנהג לרדת ואמר לי שהגעתי לקוצ'ה. כיוון שקראתי עוד קודם לכן אודותיה, הבנתי שהיא עיר ואם בסין ולא ראתה עיני לא עיר ולא קצה של עיר. הנהג דרבן אותי לרדת . עוזר הנהג פתח את תא המטען והוביל אותי לקרבה של מונית שניצבה בחשיכה בשולי הדרך. "אל תשלם לו יותר מ-40 יואן" הורה לי העוזר נהג. הכל קרה כל-כך מהר ועוד בטרם הספקתי להתעשת, נהג המונית דהר על דרך עפר, בינות לכפרים שבתיהם היו בנויים מלבני בוץ. עלטה שלטה בכל ובשלב מסוים החושים שלי לא ניבאו לי טוב. ליד הנהג ישב אדם נוסף, היה ברור לי ששניהם זוממים רע ואומרים לעצמם שזה העיתוי לעצור, לשדוד את התייר המוזר הזה ולהשליך אותו מהמונית. אני מאחור, צועק, "איפה קוצ'ה"!! והנהג והאיש היושב לצידו, ממלאים פיהם מים וממשיכים לדהור על דרך עפר אל תוך האפלה. מחצית השעה של נסיעה, נראתה כמו נצח. לפתע, כמו משום מקום נגלו אורותיה של העיר קוצ'ה. אז הבנתי, שכשאתה קונה כרטיס ליעד בסין, עליך לוודא שהאוטובוס עובר, או מגיע ליעד. בתחנות האוטובוסים ימכרו לך כרטיס ליעד שתבקש, גם אם האוטובוס עובר לידו במרחק של 50 ק"מ. מאוחר יותר פגשתי בתיירת אנגליה שנהג האוטובוס הוריד אותה בחצות הלילה על אם הדרך. למזלה הרע, לא חיכתה לה מונית. ו-8 שעות היא עמדה לבד בקור המקפיא כשהיא בוכה ורועדת. רק עם עלות השחר, היא נאספה על-ידי שוטרים שסיימו את משמרתם והואילו להביא אותה אל יעדה.
הורתי לנהג להוביל אותי לאחד ממלונות העיר. המלון הראשון שנראה מהודר, היה מלא עד אפס מקום. פקידת הקבלה ציידה אותי בכתובת של מלון אחר. המלון האחר היה מרוחק מלב העיר אך משובח יותר מקודמו. כל מה שבקשתי באותה שעה , זה להניח את ראשי על הכר ולהתעורר כשאתעורר.
העיר עצמה שוכנת בליבו של מדבר טקלה מאקאן. ניכרת בה התפתחות ועשייה עצומים. הגרעין הקדום של העיר מתרחק מיום ליום ממרכזי תעשייה ומשכונות מגורים הנבנים חדשים לבקרים. לעיר עצמה אין מה להציע, אבל מיקומה המיוחד בלב נאת מדבר השוכנת בטבורו של מדבר טקלה מאקאן העצום, הפכו אותה מרכז לטיולי מדבר.
כיוון שאין הרבה מה לראות בעיר עצמה, שכרתי את שרותיה של מדריכה מקומית שהמליצה לי לנצל את שרותיה הטובים של חברתה הטובה המתפרנסת מהסעת תיירים במכוניתה הפרטית. בעלה של החברה משרת בכוחות הביטחון באזור חוטאן ונעדר רבות מהבית. המדריכה הייתה דקת גזרה בלשון המעטה. נישאה לפני שנה לסטודנט מקומי ושניהם רכשו דירה צנועה בלב העיר קוצ'ה. מחירה של הדירה היה שווה ערך ל – 1500$. היא דברה אנגלית טובה. המחיר שנקבו השתיים היה זול בקנה מידה מערבי. 20$ למדריכה ו-60$ לנהגת עבור יום שהתחיל ב-10:00 והסתיים ב-20:00.
את היום התחלתי במערות קיזיל, המכונות גם בשם "מערות אלף הבודהה" – Kezier Qianfo Dong האתר שוכן בנפת באיצ'נג, 72 ק"מ ממערב לקוצ'ה. הדרך חוצה יחידות נוף מדבריות. הגוון האדמדם שולט בנוף. שכבות מסלע אנכיות וגם מהופכות. המים והרוח פיסלו , ביתרו ,שטפו וערצו את המסלע ויצרו כאן נוף פראי – בראשיתי. מערות בודהה רבות פרוסות בנוף הבראשיתי הזה, אבל תמיד ליד נאות מדבר, או מעל לערוצו של נחל. בקיזיל , יש למעלה מ- 230 מערות שנחצבו במאה ה-3 לספירה. רובן הגדול נהרס על-ידי מאמינים מוסלמים וחלקן בשל צוקי העיתים. המערות נחצבו באבן הגיר המקומית. הן אינן מורכבות במבניהן. פיתחן מוביל לחדר מרכזי, ממנו יש הסתעפות לחדר או שניים בהם הניחו את פסלי בודהה. מעבר צר הוביל אל דרגש שינה או התבודדות, שנבנה באגף האחורי של החדר המרכזי. הקירות כמו גם התקרה שהושחתו עד בלי הכר היו מעוטרים בציורים שיש בהם תיאורים של אגדות בודהיסטיות וכאלה המתארים את חיי סאקיאמוני ( בודהה, בשלב בו היה נסיך). רק 24 מערות מתוך 230 פתוחות לקהל ומתוכן התירו לי לראות רק 10. השלטונות בנו בעמק אתר מבקרים , מגונן ומרשים.מערכת של מדרגות המטפסות אל המערות ומדריכה מקומית המלווה את התייר אל המערות הנגישות לביקור כשצרור מפתחות בידה.
משם נסענו כברת דרך של כ- 50 ק"מ עד לקניון המתחתר באבן חול אדמדמה . אפיקו מזכיר במידת מה את ערוצו של נחל ארנון.( לא זוכר את שמו). טיול מלבב של 4 שעות באפיקו. השלטונות ניתבו בו מסלול מסודר להפליא , השווה לכל נפש. תחנות מילוט מוגבהות במקרה של שיטפון פתאומי, גשרים, סולמות חבלים, מתקנים להשלכת פסולת המשתלבים בנוף. ביציאה מהאפיק החלה להשתולל סופת חול מדברית שכיסתה עד מהרה את המדבר הענק הזה בדוק לבנבן של אובך שאילץ אותנו לנהוג בזהירות רבה לעבר העיר העתיקה סובאשה – Subashf , או כפי שהיא מכונה בפי המקומיים- גוצ'נג – Gucheng . שוכנת 23 ק"מ צפונית מזרחית לקוצ'ה. האוויר היה מאובך, שרידי חומות הבוץ ומה שנותר מבתיה עלו מתוך האובך ותרמו למימד האווירה של עיר מדבר אבודה. מבט חטוף על העיר האבודה מחוץ לגדר הספיק לי ולא היה טעם בלשלם לעוד אתר. מגוצ'נג נסענו עוד כמחצית השעה עד קוצ'ה. משהגענו לגרעין הקדום של העיר, בקשתי לסייר ברחוב המרכזי שבו היו חנויות, דוכני פירות, תבלינים ובעלי מלאכה מסורתיים. בדרכי הגעתי גם למסגד צ'ינגדז'ן דאסה ( (Qingzhen Dasi.מסגד מרשים לכל הדעות, חצר תפילה ענקית פתוחה, אולם עמודים פתוח. וכשירד הלילה סיימתי במלון לא לפני שרכשתי כרטיס נסיעה באוטובוס הדרגשים לעבר היעד הבא – טורפאן - Turpan. האוטובוס אמור היה לצאת ליעד רק ביום המחרת בשעה 17:00
למחרת היום, גמרתי אומר לבלות את השעות שעוד נותרו לי בקוצ'ה , עד למועד העזיבה, בשוטטות בגרעין הקדום ובשווקים המסורתיים. לאט, בניחותא, לספוג עוד ריחות וניחוחות ולצלם. אוטובוס הדרגשים יצא בזמן. כעבור מחצית השעה עצר בפאתי העיר , לא ברור למה, חנייה של מחצית השעה, נוסעים שביקשו לרדת כדי להטיל את מימיהם, הלכו רגלית עד למרווח שהיה בין שתי עגלות נגררות של משאית שחנו זו לצד זו ולפי כמות הצואה שהייתה זרועה בינותן עלה שהן עומדות שם הרבה זמן. האוטובוס המשיך בנסיעתו, שעת בין ערביים, הדרך נבלעה בתוך דיונות אינסופיות של מדבר, עד שירד הלילה, נים לא נים, הרבה שעות של נסיעה, חניות הזויות להטלת שתן, שוב הנוהל הקבוע של ליטול את שקית הנעליים, לנעול אותן ליד הנהג, לרדת אל תוך האפלה ולמצוא פינה רחוקה מהעין, לחזור לאוטובוס, לחלוץ נעליים, להכניס לשקית ולהתכרבל אל תוך הדרגש הצר שבו התמודדו רגליי הארוכות עם הדוחק. ב 05:00 , הוריד אותי שוב הנהג, בתרגיל הידוע ליד מחסום משטרה. מכאן אמר לי , עוד 40 ק"מ לטורפאן. שוטרים ישבו מנומנמים סביב שולחן מאולתר שעמד בחזיתה של מסעדת דרכים. הטבח שהשכים קום, גרר שקי אורז אל תוך המטבח. בחלל המסעדה שכבה אישה קצרת גוף על שני כיסאות שעמדו זה ליד זה. שום רכב לא עבר בשעת בקר מוקדמת זו, אז ישבתי על מעקה הבטון שהקיף את המסעדה והמתנתי. כעבור שעה , הגיע רכב שאמור היה להסיע את השוטרים שסיימו את משמרתם לביתם שבטורפאן וגם אני הצטרפתי. הרכב דהר בתוך בקעת טורפאן הצחיחה, בקעה השוכנת בין שני סעיפיו של רכס הטיאן שאן, אחת מן הבקעות הלוהבות ביותר בקיץ של מחוז שינג-יאנג. שלא טעמה טעם גשם מעולם. 154 מ' מתחת לפני הים. הנקודה הנמוכה ביותר בסין והשקע השני הנמוך ביותר בעולם אחרי ים המלח. הטמפרטורות הגבוהות ביותר שנמדדו כאן חצו כבר את גבול ה- 50 מעלות. למרבה הפליאה, מפלס מי התהום כאן גבוה ועשיר במים ובנפט, הרבה נפט, לפני הכניסה לעיר נצפו עגורי נפט שהיו פזורים לעשרות במרחבים המשמימים ונעו קדימה ואחורה. השחר הפציע עוד בטרם הגעתי למבואות העיר. שם מצאתי מלון חביב ומסביר פנים. התמקמתי בחדרי והתארגנתי לשינה. שלוש שעות של תנומה טובה הספיקו לי לשכוח מדרגש השינה הצר של האוטובוס, מאושש קמתי לעוד יום בחיים. בלובי של המלון חיכה לי מדריך מקומי שהיה מצויד גם במונית.
כיוון שטורפאן נשענת על מי-תהום גבוהים, מי התהום מנוצלים להשקיית גפנים וגידולים אחרים. כדי לנתב אותם לחלקות המזרע, נוקטים כאן בשיטת הפוגארות – בארות שרשרת או "קארז" כפי שהן מכונות על-ידי המקומיים. הפוגארה היא מערכת השקיה קדומה המבוססת על חפירה של מנהרה אופקית על קוו מי התהום . ככל שהתעלה ארוכה יותר, כמות המים המתנקזת אליה גדולה יותר. כדי לחפור את המנהרה במעבה האדמה, מנקודת הנביעה עד לנקודת המוצא נעזרים בפירים אנכיים שאותם חופרים אל תוך המנהרה, או החוצה ממנה ודרכם מוציאים את העפר ומכניסים אוויר למערכת. הפרסים כך מספרים, היו הראשונים שחפרו מערכות שכאלה. מי תהום המתנקזים מתוך המערכת ממשיכים לזרום על-פני השטח בתעלות הסמוכות לדרכים ראשיות ומהן שואבת האוכלוסייה המקומית את מימיה. לחבל טורפאן יצא שם בעולם כולו בגידול גפנים בעיקר לתעשיית צימוקים. צימוקי טורפאן ידועים בעולם כצימוקים המשובחים ביותר. לפיכך בקשתי מהנהג ראשית לכל לראות את מטעי הגפנים ואת תעשיית הצימוקים. שמנו פעמינו לעבר "עמק הגפנים". עמק רחב ידיים שהפך ברבות השנים למוקד תיירותי המושך אליו תיירים רבים. הגפנים מודלות ויוצרות סוכות צל החופות על שטחים נרחבים. התמזל מזלי שהגעתי לטורפאן בעיצומה של עונת הבציר. רוב הזנים המגודלים כאן מיועדים לתעשיית הענבים. מתחת לסוכות הגפנים מארחים המקומיים תיירים המעוניינים לאכול ולמצוא מחסה מקרניה הלוהבות של השמש. בעל הכרם בונה סמוך לביתו או קרוב לכרם חדרים בהם הוא מייבש צימוקים. החדרים בנויים מלבנים שרופות בדרך שבה הם מותירים חללים בין הלבנים כדי לאפשר לאוויר המדברי היבש לחדור בין החללים ולייבש את הענבים. הם תולים את האשכולות על סנאדות עץ אופקיות או על עמודי עץ שבהן תקועים זרועות עץ ועליהן תולים את האשכולות. ייבוש הצימוקים בצל, מעניק להם גוון ירקרק עדין ובמצבם זה הם נמכרים בשוק. בינות למטעי הגפנים זורמים להם מים בתעלות ותורמים לצינון האוויר.
מגן העדן הזה נסענו לקברי אסטאנה – Asitana Gumuqu . בית קברות ענק שבו קבורים מתי העיר העתיקה גאוצ'אנג – Gaochang Gucheng . בית הקברות משתרע על שטח נרחב, מה שלא נכנס לתחום האתר התיירותי ונמצא מעברו השני של דרך הגישה לאתר גודר בגדר חשמלית, כדי למנוע שוד של הקברים. רק שלושה מתוך הקברים שנחפרו פתוחים לביקור. גרם מדרגות יורד אל תא קבורה החפור בתוך האדמה כשהוא נתמך בשני צדדיו בלבני בוץ. על קירות חלל הקבורה יש ציורי דיוקנאות של המתים. בקבר אחד מהשלושה יש ציורי ציפורים ובאחר מוצגות שתי גופות חנוטות כשהשלישית מוצגת במוזיאון של טורפאן. חפצי החנוטים כמו יריעות משי, בדים רקומים בחוטי זהב, אריגים, נעליים , כובעים ואבנטים העשויים מנייר ממוחזר מתוארכים לשושלת ג'ין במאות ה-3 עד ה-5 לספירה. הנייר הממוחזר שממנו היו עשויים האבנטים הכיל מסמכים , שטרות קנייה של עבדים, הזמנות משי. בליבו של אתר הקבורה יש מגדל אליו עולים בגרם מדרגות וממנו תצפית מרהיבה על האזור.
מקברי אסטאנה נסעתי לעתיקות ג'יאוחה – Jiaohe Gguchng , עיר עתיקה שנוסדה על ידי הסינים בתקופת שושלת חאן, כדי להציב בה חיל מצב שיגן על גבולותיה. היא שוכנת על אי המוקף בשני נהרות קטנים ומכאן בא לה השם ג'יאוחה שפירושו "מפגש שני הנהרות". נמצאת כ- 7 ק"מ ממערב לטורפאן ואפשר להגיע אליה גם ברכיבה על אופניים. רחובותיה וחומתה השתמרו טוב יותר ממה שבעיר גאוצ'נג. וגם כאן כמו בכל האתרים צריך לשלם.
בסוף היום הוזמנתי לארוחת ערב בביתו של נהג המונית החביב. ארוחה מסורתית שהייתה טעימה להפליא. הוא רק נישא לפני שנה ונותר לגור עם רעייתו הטריה בחדר חביב בבית אביו. הוא דיבר אנגלית רצוצה אבל מובנת. אי אפשר היה להתחמק מלצפות בסרט הווידיאו שהנציח את חתונתו. בסרט צולם מעגל של נשים שהגיע לטקס ובשלב מסוים הן התחילו להניח שטרות כסף לתוך מטפחת שהייתה במרכז המעגל וכל אחת ואחת מהן יכולה הייתה לראות בוודאות באיזה שטר מדובר. אף שהסרט היה מתיש כמו כל סרטי החתונה ונמשך כשעתיים, הוא שפך אור על מנהגי החתונה המקומיים.
חזרתי למלון בחשיכה ולמחרת היום נסענו לעבר "מערות אלף הבודהה", אל הפריפריה של טורפאן ואף הרחקנו ממנה. תחילה בקרתי בחואויאן שאן – Huoyan Shan - "ההרים הבוערים" .תופעת טבע מרשימה. 100 ק"מ של הר שהגשם וצוקי העיתים ערץ בו ערוצים, גונו של ההר סגול חום ובשמש הצהריים הקופחת הוא נראה כאילו בוער. הרשויות הקימו על אם הדרך המובילה "למערות אלף הבודהה" אתר מבקרים מרשים שנבחר כנראה בשל מיקומו קרוב לתופעה. ההר זכה לפרסום בספרות הסינית ברומאן הקלאסי Journey to the West , המספר על הנזיר שואן דואנג ותלמידיו שנסעו מערבה בחיפוש אחר הסוטרות (כתבים) הבודהיסטיות וההר היווה מחסום טבע אימתני שהיה עליהם לחצות בדרכם. אין טעם להתעכב באתר ואפשר לצלם או לראות את התופעה במקומות אחרים לאורך הדרך.
משם המשכתי למערות אלף הבודהה – Bozikelike Q ianfo Dong . האתר ממוקם בצידו הצפוני מערבי של רכס חואויאן שאן, על פני מצוק הפונה אל עמק הנהר. כל המערות נהרסו ונשדדו על-ידי מוסלמים. פסלים גדולים שהוצבו בהן נופצו או נגנבו וציורי בודהה שעיטרו את הקירות הושחתו או שהוסרו מהן. אחד מהשודדים הגדולים של ציורי הקיר הנהדרים היה גרמני בשם אלברט פון לה קוק שהעביר אותם למוזיאון ברלין שם נמחו רובם מעל פני האדמה במהלך הפצצות בנות הברית במלחמת העולם השנייה. הרבה לא נותר במערות וגם שיחזור הציורים שנעשה בהן ירוד ברמתו פועלים מקומיים עסקו בשיקום מערות שהיו לאורך התוואי. ומי שמבקש להתנחם מאכזבה שנחל באתר, אף ששילם דמי לא יחרץ, יכול ליהנות מנוף קסום הניבט מהמערות . מנאת מדבר ירוקה הבולטת בתוך הקרטון הלבן , הבוהק והמשמים.
בדרך חזרה בקרתי במסגד העירוני צ'ינגדז'ן סה – Qingzhen S'i השוכן בשוליה המערביים של טורפאן כ-3 ק"מ ממרכז העיר. מסגד פעיל המלא במתפללים שגודשים אותו בשעות התפילה. משם נסעתי ל – אמין טה – Emin Ta מינרט ומסגד מרשימים השוכנים במרחק של 3 ק"מ מזרחית לטורפאן. המסגד נבנה ב- 1777 על ידי השליט המקומי אמין הוג'ה. גובהו של המינרט 44 מ' , רחב בבסיסו ונעשה צר במרומיו. מסגד התפילה מרשים ומשמש את התושבים ביום ו' .פעם היו מאפשרים למטיילים לטפס אל מרומי הצריח, היום , אפשר לטפס רק עד לגג המסגד וגם משם יש נוף עוצר נשימה, על הנאה הירוקה של הגפנים המשתרעת מאופק לאופק. בערבו של יום רכשתי כרטיס לאוטובוס הדרגשים הנוסע לאורומצ'י – Urumqi בירת מחוז שינג'יאנג.
למחרת היום נסעתי לאורומצ'י. נסיעה של 6 שעות לערך. באורומצ'י רכשתי כרטיס טיסה לבייג'ין. אפסנתי את הציוד בתחנה המרכזית בשמירת חפצים , רכשתי כרטיס לקטע הדרך הבא מאורומצ'י לבורג'יו - Buerjin ויצאתי לשוטט בעיר. לא היה בה במה להתהדר. אדריכלות משמימה, בנייני בטון, אף שלאחרונה התעצמה בה הבנייה לגובה ובניינים רבי קומות צצים בה חדשים לבקרים. פרט להיותה צומת דרכים חשוב שממנו מגיעים לכל נקודה במחוז שינג'יאן, אין בה אתרי תיירות. גם אין לה מה להתגאות בעובדה שהיא העיר הרחוקה ביותר בעולם מאוקיאנוס כלשהו. החלטתי לבקר במוזיאון האוטונומי האזורי של מחוז שינג'יאנג לכשאשוב מאלטאי. ושוב נסיעת לילה באוטובוס דרגשים, הפעם אל האזור הירוק והצפוני ביותר בחבל, אלטאי. אזור של יערות עבותים ירוקי-עד, נהרות שוצפים ואגמים. 620 ק"מ של דרך היו שווים ל -10 שעות נסיעה. הגעתי לבורג'ין לפנות בקר. אף שכל מלונותיה היו מלאים, הצלחתי למצוא חדר במלון מרכזי. תפסתי תנומה כדרכי ויצאתי בשעות הצהריים לטייל בעיר הקסומה הזו. מקור השם בורג'ין מונגולי ופירושו "מים ירוקים". על שם הנהר הזורם בסמיכות לעיר ונקרא בשם בורג'ין חה. בורג'ין העיר מסמנת את הקצה הצפוני של המדבר ואת תחילתן של הערבות הירוקות וההרים המושלגים.
למחרת היום נסעתי במונית לשמורת הטבע של אגם כאנאסה – Hanasi , נסיעה של למעלה מ-3 שעות. הדרך הייתה מדהימה ביופייה, תחילה חצינו ערבות ירק וכפרי רועים. עדרי צאן ועדרי סוסים היו פזורים על-פני הערבה. ואז התחילה הדרך לטפס ולהתפתל בהר. הטמפרטורות החמות שהייתי מורגל בהן, צנחו באחת. יורטות של רועים היו פזורות לצד הדרך ובאפיקי נחלים. ועם שהגעתי לשמורת כאנאסה הצטרפתי לתור ארוך של מטיילים שאמור היה לבלות את היום בשמורה. כרטיס הכניס היקר לשמורה, כולל גם נסיעה הלוך חזור באוטובוס ומדריך מקומי דובר סינית. צרפו אותי לאוטובוס אליו עלתה קבוצה אורגאנית – סינית. מדריכה מקומית התלוותה לקבוצה ולא הפסיקה לברבר מתחילת הנסיעה ועד סופה. אני לא זוכר את עצמי כמדריך בחברה להגנת הטבע מדבר כל-כך הרבה. הנוף דיבר בעד עצמו והמדריכה דברה בעד עצמה. הנוף עוצר נשימה, העונה סתיו. עצי האדר והצפצפה מזהיבים ומחלידים. ביערות שולטים עצי האשוחית, הלבנה, הבוקיצה , האורן הקוריאני והארזית הסיבירית. האגם נשקף למרחוק והנהר הזורם באפיק הוואדי "כאנאסה חה" נגלה מדי פעם בין עצי האדר והצפצפה.. רועים קזחים ועדריהם נצפים אי פה אי שם. האוטובוס עצר בדרכו פעמים מספר בנקודות תצפית מרהיבות. התחנה האחרונה שלו הייתה ליד האגם, מחניית האוטובוסים יוצאים למסלולי טבע סביב האגם והנהר. המסלולים משולטים ובנויים מדייק עץ מוגבה. בחרתי בנתיב ארוך שכלל גם את הנהר וגם טעימה קטנה מהאגם. בסיומו חציתי כפר רועים קזחי ושם גם מצאתי חדרון קסום וקטן בביתה של משפחת רועים, שם עברתי את הלילה.
למחרת היום חזרתי לעיר בורג'ין וממנה נסעתי שוב לאורומצ'י. בחרתי הפעם מלון מפנק במרכז העיר ויצאתי לשוטט ברחובותיה. הפעם פקדתי את המוזיאון האוטונומי האזורי של מחוז שינג'יאנג. במוזיאון היו מוצגים חיי היום של בני המיעוטים החיים במחוז. יש בו אוסף מרשים של בגדים, כלי נגינה, בדים, תכשיטים, כלי בישול, כלים חקלאיים וכלי ציד. אגף אחר מוקדש להיסטוריה של ההתיישבות המוקדמת לאורך דרך המשי. המוצגים המעניינים ביותר הם גופותיהם החנוטות של כעשרה גברים, נשים ותינוקות שהתגלו בקברים בשינג'יאנג.
בערבו של היום שלמחרת טסתי לבייג'ין ושהיתי בה 4 לילות לפני החזרה שלי לארץ.
לסיכום:
מסע נוסף שארך חודש ומחצה, מסוג המסעות שבסיומם אני אומר שזה המסע הכי מרתק שהיה לי. פלישה קטנה שלי למזרח. מדובר על מחוז אחד, מה שמעמיד בפניי אתגר לבקר בצורה יסודית גם ביתר המחוזות. אני שמח שבחרתי להתחיל במחוז שינג'יאנג, כי דרכו נכנסתי למזרח בדלת הרכה, דרך העולם והתרבות שהיו נהירים לי – עולם האסלאם. מחוז שרובו מאוכלס על- ידי רוב אתני- אויגורי - מוסלמי הדובר טורקית. מסגדים ססגוניים, מיליוני מאמינים, שווקים מסורתיים כמו בעלי מלאכה מסורתיים. הרבה מסורתי יש כאן אפילו בערים הגדולות. השפה הטורקית שולטת כאן. השלטים, כולם בערבית. אתה קורא בפעם הראשונה טורקית בערבית. מדבר עצום שאין לו תכלה ובליבו נאות מדבר עצומות. נופים שהעין אינה שבעה מהם והרבה הרבה אנשים, בכל מקום, ברחוב, בשוק, במסגד. רוב אתני מסביר פנים. הם מבקשים בצדק רב להגדיר את עצמם כישות, כעם, כמדינה. הם מיעוט אתני בסין הגדולה , אבל הם רוב במחוז שינג'יאנג. השלטון המרכזי מתנגד, הוא אינו רגיש דיו לרחשי ליבם ולמאווייהם של התושבים. בידוע הוא שמקום שאין בו רגישות ואין בו חמלה, יש בו אלימות ורוע. שום כוח שבעולם לא עמד במהלך ההיסטוריה מול מאוויים ורחשי לב.
שלושה סינים, בורג'ין, צילום: נסים קריספיל
הירשם ל-
רשומות (Atom)
